אות יא

שם אות ט', כי מניה וביה אבא ליזול ביה נרגא, מאחר שמתגבר ומהפך אכזריות שבטבעו לרחמנות על ידי זה נתהפך הרוגז לרצון וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי שרש הענין של נפילת הימים והדעת של המאריכי ימים שבדור שאין בהם שלימות, הוא ממה שהתחיל רבינו ז"ל בזה המאמר אות ג' לבאר כי צרכי הגוף הם רבים מאד וכו' שיכולין לבלות ימיו ושניו אפילו על ההכרחיות לבד והם מונעים את האדם מאד מעבודת הבורא ואף על פי שגם הם בעצמן עבודת הבורא יתברך כי הם בחינת אתערותא דלתתא וכו', אף על פי כן אם היה שופע עלינו חסדו לא היינו צריכין לכל זאת וכו' אך כשהחסד נתעכב חס ושלום ואין משפיע עלינו חסדו, אזי צריכין לעשות מלאכה ועסק בשביל אתערותא דלתתא וכו' נמצא כשנתעכב חס ושלום השפעת החסד (והיינו על ידי שאין יראה שהוא הכלי לקבל על ידה השפעת החסד כמבואר אות ד'), אזי צריכין לבלות ימים ושנים על מלאכה ועסק, וזה מונע את האדם מאד מעבודת הבורא יתברך, היינו ממה שהיה צריך האדם בכל יום שנתוסף ובא לו מימי חייו להוסיף בו קדושה ודעת והוא נמנע מזה מחמת טרדת הפרנסה כנ"ל, ומזה יונק מצח הנחש שהוא בחינת (איוב י"ד) שבע רוגז, ועל כן התחלת הצדקה קשה מאד דהיינו לשבר האכזריות וכו'