אות ט

שם בסופו, מעשה בחסיד אחד שהקניטתו אשתו וכו' יש לומר בדרך דרוש קצת על פי מה שמבואר לעיל בסוף אותו ב', שכשמוציא העבירה מכח אל הפועל אזי הוא רשע גמור וחשוב כמת כי (ברכות י"ח) רשעים בחייהם קרויים מתים וזה בחינת (תהלים פ"ח) כמו חללים שוכבי קבר וכו' ובארנו לעיל הענין קצת, כי בעשיית העבירה חס ושלום, אזי לא די שאינו יכול להמשיך הארה מהרוח דלעילא, אף גם הקצת חיות שהיה בו מרוח דלתתא גם זה נסתלק ממנו וכו' והנה בעוון הכעס החמירו רבותינו ז"ל מאוד, ואמרו כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וכבר ראינו חומר פגם עוון עבודה זרה שאפילו מחשבת עבודה זרה שהוא רק בבחינת כח בעלמא הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ועיין בזוהר תצוה דף קפ"ב בענין טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשו בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב (ישעיה ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההוא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחליף באפו, כי במה נחשב הוא עכו"ם אתחשיב ההוא בר נש, ומאן דאתחביר עמיה ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעכו"ם ממש מאי טעמא בגין דעכו"ם ממש שארי בגוויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עילאה מאתריה ושארי באתריה עכו"ם ממש כההוא וכו' עיין שם עוד וכן בכתבי האריז"ל החמיר מאוד בעוון זה והנה אמרו רבותינו ז"ל יזכור לו יום המיתה, ואפשר לומר לפי הנ"ל היינו שכמו שאז נסתלק הרוח דלתתא ויהיה חשוב כמת, בחינת רשעים בחייהם קרויים מתים כנ"ל, ועל כן יאמר אל לבו מוטב לי שאמות זכאי ואל אמות חייב, כי הלא אם הוציא מחשבת העבירה מכח אל הפועל חס ושלום, על ידי זה ארד חס ושלום לבחינת מיתה ממש, ולמה לי להוציא סטרא דמותא אל הפועל ממש ואהיה אובד על ידי זה שתי עולמות חס ושלום, מוטב לי לצייר בדעתי כאלו כבר נסתלק ממני הרוח דלתתא וכבר הוא לאחר מיתתי רחמנא ליצלן וממילא לא שייך כלל שום מחשבת עבירה חס ושלום ומכל שכן כשמגיע לו איזה כעס בוודאי צריך לשום אל לבו את כל הנ"ל, כי בעוון הכעס אפשר שפוגם כל כך ביותר עד שנסתלקין חס ושלום בחינת שתי הרוחות, הרוח דלתתא עם הרוח דלעילא, וחוזר הדבר לבחינת חרון אף חס ושלום, שזה גם כן חומר פגם עבודה זרה שאמרו רבותינו ז"ל, כל זמן שעבודה זרה בעולם חרון אף בעולם כי עיקר הבריאה היתה בשביל אמונה כמו שכתוב וכל מעשהו באמונה וכמבואר במקום אחר ובזה מבואר קצת סמיכות המשנה (אבות ב) ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קכ"ג) ישוב היום שמא ימות למחר וכו', היינו בחינת יזכור לו יום המיתה הנ"ל שבזה מכניע הכעס כנ"ל ואפשר לומר שזה היה גם כן ענין החסיד שהקניטתו אשתו והיה מתירא שלא יבא לכלל כעס וחרון אף חס ושלום, על כן הלך ולן בבית הקברות היינו שצייר בדעתו כאלו כבר כעס חס ושלום ונסתלק נפשו ונשמתו ממנו, ואז הוא כמו מת ממש בבחינת (תהלים פ"ח) כמו חללים שוכבי קבר הנ"ל, ועל ידי זה נמתק כעסו וחרון אפו, ואז שמע השתי רוחות שמספרין זה על זה, היינו בחינת שתי הרוחות הנ"ל וכמבואר בפנים: