אות ו

ובאמת כל הנ"ל מובן ממילא ונראה בחוש, כי כשנופל חס ושלום מהדעת דקדושה שזה בחינת הזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, ונופל לאהבות הבהמיות וכל מחשבותיו טרודות בהבלי עולם הזה, אזי הוא חי חיי צער תמיד וכל ימיו כעס ומכאובות, וכל יום ארוך אצלו כמו שנה מחמת גודל ההרפתקאות והתלאות והמרירות העובר עליו בכל יום, בחינת (דברים כ"ח) והיו חייך תלוים לך מנגד בקר תאמר מי יתן ערב וכו', וממש הוא קץ בחייו כאלו כבר היה חי מאה שנה ויותר, ובאמת חיות כזה הוא בחינת קיצור ימים בחינת (איוב י"ד) קצר ימים ושבע רוגז ואלו אלף שנים יחיה וכו' אבל מי שזוכה לבחינת הדעת דקדושה ולשמור את הזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, אזי נתקצר ונתאחד הזמן אצלו מחמת גודל דביקתו בעבודת השם יתברך באהבה גדולה עד שנדמה לו על שנה שלימה שפרחה ועברה כמו רגע (וזה בחינת (תהלים ב) אני היום ילדתיך שבסי' ס"א הנ"ל), ובאמת הזמן שלו שבעולם הזה נכלל ונתאחד בבחינת עלמא דאתי ממש שהוא בחינת למעלה מהזמן ששם עיקר אריכת ימים בחינת יום שכולו ארוך ועיין בסיפורי מעשיות בהמעשה של הז' בעטלירס מענין הזקן שהתפאר באריכת ימים שלו וגם כי מי שנופל מהדעת דקדושה ואינו מדבק מחשבתו בעלמא דאתי באמת רק כל מחשבותיו ותחבולותיו משוטטות בעניני העולם הזה הוא חי באמת חיים קצרים מאוד כי כל ימי חיי עולם הזה הבל (קהלת א) ומה יתרון לאדם וכו', וכמבואר בכתובים הרבה מענין קיצור חיות וקיום האדם בעולם הזה כי לא הרבה יזכור את ימי חייו וכו' (קהלת ה) ימינו כצל עובר (תהלים קמ"ב) וכו' ואף על פי כן מחמת הקטנות הדעת של האדם נדמה לו כאלו הוא עולם של זמן ארוך מאוד, ורוצה לקבוע דירתו בעולם הזה ולמלאות בו תאותו, וטרוד כל ימיו באהבת הבהמיות שלו נמצא שעל ידי שטות דעתו וטעותו נתארך אצלו הזמן, כאלו ידוע לו שיש לו עוד זמן ארוך לחיות בזה העולם, ועל ידי זה בעבודת ה' דוחה את עצמו מיום אל יום, עד אשר על ידי זה מאומה לא ישא בעמלו חס ושלום שזה בחינת קיצור ימים חס ושלום אבל מי שדבוק בדעת האמיתי אינו מסתכל כלל על הבלי הזמן, כי יודע כי גשמיות הזמן קצר מאוד והוא מדבק את עצמו רק בעלמא דאתי שהוא באמת יום שכולו ארוך, עד שזוכה על ידי זה להבין גם הרמזים של עלמא דאתי המלובשין בכל עסקי העולם, ואז כל עשיותיו ומלאכתו ועסקיו וכל מחשבה דיבור ומעשה שלו אפילו מעניני העולם הזה הם גם כן בחינת עלמא דאתי, ואף על פי כן יש לו הסתפקות בעניני עסקי העולם הזה, ועיקר השתדלותו בתורה ותפלה ועבודת ה', שבהם יש התגלות ביותר מבחינת קדושת האור של עלמא דאתי, אצל אדם כזה נתבטל בחינת גשמיות הזמן של העולם הזה מחמת שהוא רק בבחינת המדמה אבל בפנימיות הדעת הוא קצר וקטן מאוד, וכל ימי חיינו הבל לפניך הבל ממש (וכבר ידוע מאמר החכם בפשיטות גם כן העבר אין והעתיד עדיין וכו'), והיכן הוא הזמן שעבר מיום בריאת העולם עם כל הדורות שעברו בו עם כל עמקות מחשבות ודיבורם ומעשיהם ותחבולותיהם של כל אחד ואחד, ואף על פי כן הוא דווקא חי גם בעולם הזה חיים ארוכים וטובים מאוד, מאחר שמדבק מחשבתו רק בעלמא דאתי שהוא יום שכולו ארוך כולו טוב, ואפילו בעניני העולם הזה הוא מסתכל ומבין בכל עת הרמזים הקדושים שמרמז לו השם יתברך איך להתקרב אליו על ידם, ועל ידי זה הוא חי חיים טובים חיים חדשים בכל עת וימי חייו גדולים ורחבים וארוכים מאוד, מאחר שמשיג הטוב הגנוז בהם, וכמובן במאמר במה הארכת ימים סי' פ"ד שזה בחינת (בראשית כ"ד) ואברהם זקן בא בימים, אברהם דייקא שזכה לאהבה דקדושה שזה בחינת שלימות הדעת, בחינת מסטרא דימינא מוחא חוורא ככספא, שעל ידי זה זוכין לבחינת ביטול הזמן והתאחדותו, בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל שזה עיקר בחינת אריכות ימים כנ"ל, ועיין נפלאות רבות מענין המאמר הנ"ל בלקוטי הלכות, הלכות בה"ר וב"פ הל"ה: