סימן תנז - דין הנהגת החלה בעסת מצה

א א להרבות. אפי' אם יש לו עוזרים רבים וגם שני תנורים אפ''ה לא ירבה שיעור העיסה ואם היה יותר ה' או ו' ביצים אין קפידא אפי' למצה של מצוה. מהרי''ל ח''י

ב לקרב. דלכתחלה צריך להפריש מהעיסה דראשית עריסותיכם כתיב. ב''י

ג בסל. וכלי שאין לו בית קיבול ספק אם מצטרף ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי ומצטרפין וכן יש לנהוג ט''ז. כתב של''ה דיש למחות בכופפין העיסה ולוקחין חלה משני קצוות אלא יקח מקצה אחד וא' יערוך בגלגל בקצה השני שלא יונח פנוי. המנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדה. ד''מ. וצ''ל דהוא ע''פ המנהג שנוהגין לעשות עיסות גדולות וכ' המ''א ודי בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק ביניהם בשיחה שלא מענין הלישה. ועכשיו נהגו ע''פ הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה: ולענין הברכה אין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה ד''מ וט''ז י''ד סי' שכ''ח ע''ש. ובדרישה י''ד שם כתב טעם להנוהגין לומר בפסח תרומת חלה מצה מן העיסה ע''ש וגם נתן טעם למה שנוהגין לעשות החלה תחלה כעין מצה ואח''כ משליכ' לאור ומסיים שם שבבית מהרש''ל נהגו לשורפה בלי תיקון וכ''כ מט''מ ואם נפלה החלה לתוך התבשיל רותח הנה מלבד דין תערובת חלה שנתבאר בי''ד סי' שכ''ד יש לדון בזה דין איסור חמץ עיין סי' תנ''ד סעיף ג'. והח''י בשם חמיו כתב שמותר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח ע''ש

ד ל''צ. אבל צריך שיהיו שניהם מונחים לפניו אף דקיי''ל חלת ח''ל אוכל והולך ואח''כ מפריש מ''מ לכתחלה בעי שיהא מן המוקף מ''א. וח''י כתב דא''צ מן המוקף דחלת ח''ל אוכל והולך ואח''כ מפריש ועיין אחרונים. כתב במ''מ ומנהגים ולבוש אם שכח להפריש מן העיסות של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כן שלימות על הקערה וכשיבצע מצה השניה לשנים לשמור חציה לאפיקומן אז יניח השני מצות השלימות ושתי השברים בכלי לצרפם ויכסם ויקח פרוסה קטנה מן הבצועה ומברך להפריש חלה וישמור לחו''ה (מותר להנות בעת שריפתה מהרי''ל אלא שסיים ומ''מ נכון לעשות מדורה בפ''ע) ושורפין בח''ה ונ''ל שטוב יותר שיבצע ממנה תחלה פרוסה קטנה מיד ביום שמא יחזור וישכח דהא בלא''ה יבצענה בלא ברכה עכ''ל. וכ' הח''י וכן ראוי לנהוג שלא להמתין עד הליל' דהא בלא''ה עיסה שנילושה מעי''ט אסור להפריש ממנו בי''ט כמ''ש סי' תק''ו ע''ש (ואם לא היה בה כשיעור וא''כ בערב יו''ט לא היה חייב בחלה כלל אלא דבי''ט ע''י צירוף נתחייבו ודאי דיפריש ממנה בי''ט): ב ה לא יקרא. אלא יקראנה קוכי''ן בל''א מהרי''ל. ונ''ל דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם אבל באחר אע''פ שקורא לה שם ל''ל בה דאין לו רשות לתרום. מ''א: ו לאפותה. שהרי אינה ראויה לאכילה: ז לשרפה. שא''ש קדשים בי''ט: ח לצונן. וכ' המ''א וצ''ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצוננין שעומדים מעט בבית מתחממין ע''ש והח''י מתיר בפשיטות. (ובפר''ח סיים ומתחממין קצת יחליפם וע' יו''ד סי' ל''ו ע''ש): ט קטן. פחות מט' שנים ד''מ מהרי''ו. וכ' המ''א פי' דאמרי' מסתמא לא ראה קרי אבל אי ידעינן דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו עכ''ל. ואשתמיטתא ליה סוגיא דש''ס ר''פ בנות כותים והרמב''ם להדיא פ''ט מה' אבות הטומאה דפחות מבן ט' אפי' שכב אצל אשה וראה קרי אינו מטמא. ח''י: י שטבל. נ''ל דאם ראה אח''כ מים חלוקים או עכורים טמא לכן יאכל תיכף אחר הטבילה ולא יטיל מים בינתים וע' סי' תר''ו. מ''א: יא כהן. שאין מחזיקין אותו בכהן ודאי דדילמא נתחלל רש''ל ומהרי''ל וע' בש''ך י''ד סי' של''ב שכתב שבפסח נוהגין ליתן לכהן קטן משא''כ בכל השנה ועמ''א הטעם. ובמדינות אלו ראיתי לנהוג לשרוף החלה בלש בע''פ או בח''ה. ובי''ט אינו קורא שם עד אחר אפיה שהוא היותר נכון. ח''י: יב פחות. וכתב הט''ז ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח''כ בכלי אחד ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל ע''ש. והח''י כתב וחששא רחוקה היא ע''ש