מט

האדם לא בא לזה העולם כי אם לחשב על תכליתו האחרון ולדבק את עצמו בזה העולם דיקא אליו יתברך, שעל ידי זה יזכה למה שיזכה: (לקו"ה על המזמור)

א למנצח | לבני־קרח מזמור:

ב שמעו־זאת כל־העמים, האזינו כל־ישבי חלד:

ג גם־בני אדם גם־בני־איש, יחד עשיר ואביון:

ד פי ידבר חכמות, והגות לבי תבונות:

ה אטה למשל אזני, אפתח בכנור חידתי:

ו למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני:

ז הבטחים על־חילם, וברב עשרם יתהללו:

ח אח לא־פדה יפדה איש, לא־יתן לאלהים כפרו:

ט ויקר פדיון נפשם, וחדל לעולם:

י ויחי־עוד לנצח, לא יראה השחת:

יא כי יראה | חכמים ימותו, יחד כסיל ובער יאבדו, ועזבו לאחרים חילם:

יב קרבם בתימו | לעולם, משכנתם לדור ודר, קראו בשמותם עלי אדמות:

יג ואדם ביקר בל־ילין, נמשל כבהמות נדמו:

יד זה דרכם כסל למו, ואחריהם | בפיהם ירצו סלה:

טו כצאן | לשאול שתו, מות ירעם, וירדו בם ישרים | לבקר, וצורם וצירם לבלות שאול, מזבל לו:

טז אך־אלהים יפדה נפשי מיד־שאול, כי יקחני סלה:

יז אל־תירא כי־יעשר איש, כי־ירבה כבוד ביתו:

יח כי לא במותו יקח הכל, לא־ירד אחריו כבודו:

יט כי־נפשו בחייו יברך, ויודך כי־תיטיב לך:

כ תבוא עד־דור אבותיו, עד־נצח לא יראו־אור:

כא אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו: