סג

עקר הדבור והלשון של ישראל הוא רק הכסופין וההשתוקקות דקדשה, מה שישראל משתוקקים ומתגעגעים תמיד לה' יתברך: (לקו"ה על פס' ב)

א מזמור לדוד, בהיותו במדבר יהודה:

ב אלהים | אלי אתה אשחרך [י"ג אשחרך], צמאה לך | נפשי, כמה לך בשרי, בארץ־ציה ועיף בלי־מים:

ג כן בקדש חזיתך, לראות עזך וכבודך:

ד כי־טוב חסדך מחיים, שפתי ישבחונך:

ה כן אברכך בחיי, בשמך אשא כפי:

ו כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל־פי:

ז אם־זכרתיך על־יצועי, באשמרות אהגה־בך:

ח כי־היית עזרתה לי, ובצל כנפיך ארנן:

ט דבקה נפשי אחריך, בי תמכה ימינך:

י והמה לשואה יבקשו נפשי, יבאו בתחתיות הארץ:

יא יגירהו על־ידי־חרב, מנת שעלים יהיו:

יב והמלך ישמח באלהים, יתהלל כל־הנשבע בו, כי יסכר פי דוברי־שקר: