עניין המתחיל בליקוטי מוהר"ן בחלק א' התורה א' - 'אשרי', נבנה על דיבור אדמו"ר, שאמר: מה יש לו לאדם לעשות דאווינין און לערנין און דאווינין.
שבא אחד לפניו עוד במעדוועדיבקי, בקובלנא על שאינו יודע אם גם תפילתו נתקבל אצל ה' יתברך, כי הוא רואה שאין לו חן וחשיבות אצל אנשי עירו במה שמאריך בתפילתו. אמר לו אדמו"ר זלל"ה, שיראה תיכף אחר תפילתו שילמוד איזו לימוד משניות או גמרא או מה שילמוד, ויהיה מובטח שיתקבל תפילתו ויהיה לו חן וחשיבות אצל אלקים ואנשים. ואחר כך באיחור איזה זמן, בא עוד הפעם בקובלנא לאדמו"ר זלל"ה, שאינו יכול בשכלו לברר בירור גמור מלימודו שיאיר לו לעבודתו יתברך שמו כשמש, שהתורה הקדושה נקראת שמש. ענה לו רבינו זלל"ה, הלוואי שתאיר לך מקודם על כל פנים כמו הלבנה, ואחר כך יאיר לך כמו השמש, אך באופן כשתלמוד בכח ויהיה לך חיות ונחת מהלימוד, והעיקר בתמימות להכניע את היצר הרע, על ידי זה שעושה את האדם כמשוגע ממש. ובאיחור איזה זמן בא עוד הפעם לרבינו זלל"ה בשמחה רבה, וסיפר לו שהעצות שנתן לו מאיר לו בכל דרכיו. ואחר כך גילה אדמו"ר את התורה הזאת, ואמר אז מה יש לאדם לעשות בעולם הזה דאווינין אין לערנין אין דאווינין. ומי שבקי היטב בהתורה הזאת יוכל להבין קצת, שכל הנאמר שם היה מעין המאורע של האיש הלז ברמיזה, וקצת מבואר בסיפורי מעשיות מהרב ובן יחידו (מעשה ח), שלא הרגיש טעם בעבודתו, ונתנו לו עצה שיסע להצדיק, אך היצר הרע הגביר על אביו הרב שלא הלך בתמימות, כי "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'". ודו"ק, ודי לחכימא ברמיזה: