שמעתי מידידינו החסיד ותיק מפורסם בין אנ"ש שמו הרב משה ברסלבר ז"ל נשמתו עדן, שנתגדל בבית מוהרנ"ת ז"ל מימי ילדותו והיה גם כן משמש אצלו כידוע לאנ"ש.
וסיפר לי, שפעם אחד כשנסע מוהרנ"ת ז"ל על ערב ראש חודש לאומן על קבר אדמו"ר זלל"ה, לקח גם כן אותו ליסע עמו, לשרת אותו בדרך. ודרכו היה ששכר עגלה עם הבעל עגלה, באופן שהעגלה שנוסע בה תהיה מכוסה כמו חדר בית שקורין 'בויד' , בכדי שיוכל שם להתפלל וללמוד לקיים "ודברת בם וכו' ובלכתך בדרך וכו'". וכשהעריב היום באו לאיזה אכסניא ועמדו שם לנוח בלילה, ונסעו משם כמה שעות קודם אור הבוקר. וכשהאיר השחר לבש מוהרנ"ת ז"ל את הטלית ותפילין שלו, וכיסה את פניו הקדושים בטליתו כדרכו תמיד בעת התפילה, והתחיל להתפלל סדר התפילה, הברכות והקרבנות והקטורת בקול נמוך ובלב נשבר מאוד, שלא כמנהגו, וכן התחיל לומר הודו גם כן בקול נמוך ובלב נשבר כזה.
והיה לפלא בעיני הרב משה ז"ל, כי תמיד דרכו של מוהרנ"ת ז"ל להתפלל בשמחה ובהתלהבות ובקולות, ועכשיו מתפלל בלי שום התלהבות רק בקול נמוך ובלב נשבר כמי שמתגעגע וכוסף ומתחנן להשיג דבר מה, עד שמרוב המרירות שהיה לו למוהרנ"ת ז"ל כל כך, נתרגש גם כן הרב משה ז"ל, ונשבר ליבו בקרבו לשברי שברים ממש, והתחיל לבכות בדמעות שליש בלי הפוגה. וכשהגיע מוהרנ"ת ז"ל ל'מזמור שיר חנוכת' וכו' בפסוק 'זמרו לה' חסידיו וכו'', הפסיק ושתק איזה רגעים בלי שום דיבור. והרב משה לא ידע מה זאת ועל מה זאת. ואחרי זה התחיל מוהרנ"ת ז"ל לזמר הניגון של 'אשת חיל' בקול מאוים מאוד ובדביקות גדול מאוד בלי דיבורים רק הניגון לבד, עד שהרב משה לא היה יכול לישב בהעגלה מחמת הפחד, וממש כל גופו היה רועד וארכבותיו דא לדא נקשן מעוצם הפחד שנפל עליו אז, וכך היה מזמר בערך עשרים מינוט.
ופתאום עשה מוהרנ"ת ז"ל מחאת כפיים כמה פעמים ממש בוקע רקיעים, והתחיל לצעוק 'זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדשו' בקולות נמרצות ובשמחה גדולה, וכך היה מתפלל סדר התפילה במחאת כפיים ובקולות נוראות ובדביקות נפלא כזה שאי אפשר לצייר בשום אופן. ובתוך כך הגיעו לאיזה כפר בבוקר השכם, והרועים דרכם הוא אז להנהיג הבהמות להשדות לרעותם, ואנשי הכפר כל אחד ואחד הולך לעבודתו. וכששמעו הקולות והמחאת כפיים כאלו מתוך העגלה, נבהלו ונשתוממו כי לא שמעו מעולם קולות נפלאים כאלו. והעגלה נסעה חיש מהר לדרכה כדרך הנוסעים, והתחילו הרועים לרדוף אחרי העגלה, וכן כל אנשי הכפר מקטון ועד גדול כולם רצו אחרי העגלה בהתפעלות עד מרחק רב מהכפר, לשמוע הדביקות והנעימות מהקולות של מוהרנ"ת ז"ל.
וסיפר הרב משה ז"ל, שעוצם תפארת יופי המראה הלזו היה נפלא ונורא, כי ראו עין בעין איך שכל העולם ומלואו, התבואות והעשבים והאילנות והבהמות ובני אדם כולם אצים רצים ומשתוקקים להכלל בתפילת מוהרנ"ת ז"ל. ממש כמו שמובא בדברי רבינו זלל"ה בליקוטי תניינא סימן א' 'תקעו ממשלה' בזה הלשון: כי כן חובת כל העשבים וכל שיח השדה כשאדם עומד להתפלל, שאזי הוא בבחינת דבר ה' שהוא שורשם העליון אזי הם מחזירין כחם לתוך התפילה שהוא שורשם העליון, עד כאן. ואז ראה הרב משה ז"ל איך שנתקיים זאת בפועל אצל מוהרנ"ת ז"ל.
עד שלסוף היו מוכרחים, כולם לחזור לאחוריהם לעבודתם ולרעות בהמתם, ומוהרנ"ת ז"ל לא היה יודע מזה כלל מחמת התלהבותו כל כך בתפילתו, עד שבעת שהגיע מוהרנ"ת ז"ל ל'עזרת אבותינו' באו לאיזה כפר, והבעל עגלה רצה לפוש קצת וגם לנוח סוסיו ליתן להם שחת לאכול. והיה שם קרעטשמי ישראלית ונסע לשם, והרב משה לא ידע מה לעשות, כי איך מבלבלים את מוהרנ"ת ז"ל עכשיו קודם שמונה עשרה בתוך התלהבות כזאת. אך כשהגיעה העגלה ליכנס להשער של הקרעטשמי, עלתה העגלה על מפתן השער שהיתה עשויה מקורה גדולה ועבה מאוד, וכשירדה אחר כך מהמפתן דפקו האופנים לארץ בחוזק כל כך, עד שמוהרנ"ת ז"ל הרגיש את חוזק הדפיקה, ושתק לרגע, והבין שזה איזה בית מושב, ואז היה יכול הרב משה לגשת אליו, ולקח אותו בידו והוליכו להאכסניא הגם שמוהרנ"ת ז"ל צעק גם אז 'ועונה לעמו ישראל' בקולות עצומות מכוסה בטליתו והעמידו אצל כותל אחד באכסניא שם.
וכשגמר מוהרנ"ת ז"ל את התפילה, וחלץ תפילין דרש"י ז"ל ורצה להניח תפילין דר"ת ז"ל, אמר להרב משה ז"ל, בוודאי תמוה לך מה שבתחילת התפילה הייתי בלב נשבר, ומה שהפסקתי אחר כך במזמור שיר חנוכת וכו', ומה שהתחלתי לזמר הניגון של אשת חיל. מה אומר לך אהובי תלמידי, שמתי אל ליבי בתחילת התפילה להיכן אני נוסע, שזה על ערב ראש חודש על קבר אדמו"ר זלל"ה, ונזכרתי, שדרכי היה בחיי אדמו"ר זלל"ה כשבאתי לפניו ז"ל היה שואל אותי מהנעשה איתי, יש לך איזה התחדשות בעבודתך מדברינו שדברנו מכבר וכו', וכשאבוא עכשיו על ציון אדמו"ר זלל"ה ואיני מרגיש בעצמי חדשות כזאת, נשבר לבי בקרבי והתחלתי להתפלל בלב נשבר ובבושת פנים עד מאוד בהיאך אנפין איעול על ציונו הק', עד שכמעט לא נשאר בי שום חיות, ולא ידעתי במה להחיות את עצמי. ועזר לי ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו שנזכרתי מה שאדמו"ר זלל"ה אמר לי, אז מיע האט זעך שוין גאר נישט מיט וואס מחיה צוא זיין איז מען זיך מחיה מיט אניגון , והתחלתי לחשוב באיזה ניגון להחיות את עצמי, ונזכרתי בגודל עוצם החיות שהיה לי בעת ששמעתי הניגון הראשון אצל אדמו"ר זלל"ה בשבת קודש הראשון מהתקרבותי אליו ז"ל, שזה הניגון של אשת חיל, ונכנס בליבי שמחה עצומה ונתחזקתי מאוד, ונתחדש אצלי הניגון הזה מאוד, והתחלתי לנגנו מחדש בחיות נפלא מאותו החיות שהיה לי אז בשבת קודש הראשון אצל אדמו"ר זלל"ה, שעל זה נאמר "תבואי תשורי מראש אמנה" , מראש דייקא, היינו הניגון ששמעתי בראש ותחילת התקרבותי אליו ז"ל, ועל ידי זה החייתי את עצמי עד מאוד.
אחר כך התבוננתי בדעתי שאני צריך לומר עכשיו הפסוק "זמרו לה' חסידיו וכו'", וברוך ה' שעזר לי ה' יתברך שאני מחסידיו ז"ל, וגם עכשיו אני נוסע על ערב ראש חודש על ציונו הקדוש, אמרתי אל ליבי, טוב להודות לה' ולהלל את שמו הגדול יתברך על כל החסד והטובה שעשה עמי, ועם כל זה נתחזקתי והתחלתי להתפלל במוחין חדשים ובחיות חדש, וזה "והודו לזכר קדשו".
והרב משה ז"ל זלגו עיניו דמעות שליש כשסיפר זאת, מרוב התרגשות שהיה לו בעת שסיפר זאת, כי נזכר לו את כל הנעשה אז באותה הנסיעה מה שאי אפשר לבאר ולספר בעל פה וכל שכן בכתב. ואמר שמאז נפתח לו ליבו, והתחיל להבין קצת איך שאפשר לחיות חיות נפלא כזה בתפילה, בכוחו של אדמו"ר הקדוש זלל"ה, מה שלא ידע ולא ראה עד אז פליאה כזאת, ועד הנה לא היה יודע מזה אם לא היה רואה זאת בעיניו, איך שמתוך מרירות כזה שהיה לו למוהרנ"ת ז"ל מקודם, בא אחר כך לשמחה עצומה נוראה ונפלאה בהתלהבות וביראה קדושה כזאת:
תם ונשלם שבח לאל עליון בורא העולמים: