[כָּאן חָסֵר]

הַכְּלָל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְהוֹצִיא שׁוּם דִּין וְהַנְהָגָה עַל־פִּי סְבָרָתֵנוּ בְּכַוָּנַת וְסוֹדוֹת הַקַּבָּלָה אֲפִלּוּ לְחֻמְרָא. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דְּבָרִים יז, א): "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר וְכוּ' יָמִין וּשְׂמֹאל", כִּי אֲפִלּוּ לְיָמִין, דְּהַיְנוּ לְהַחְמִיר וּלְהוֹסִיף, אָסוּר, כִּי אָנוּ צְרִיכִין לְהִתְנַהֵג רַק כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה אוֹתָנוּ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ וְרַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים נְכוֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמוֹצְאֵי דַּעַת, כִּי בֶּאֱמֶת יְכוֹלִין לְהִכָּשֵׁל עַל־יְדֵי־זֶה יוֹתֵר וְיוֹתֵר אִם יִרְצֶה לֵילֵךְ עַל־פִּי חָכְמָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁרָמַז רַבֵּנוּ זַ"ל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת (סִימָן כד, וְתִנְיָנָא סִימָן יט), שֶׁאָסוּר לִסְמֹךְ עַל חָכְמָתוֹ כְּלָל רַק עַל אֱמוּנָה לְבַד כְּמוֹ שֶׁמָּסְרוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: