כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם חוֹלֶה גָּדוֹל בָּחֳלִי הַנֶּפֶשׁ בְּיוֹתֵר, הוּא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אַחַר הָרוֹפֵא הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, שֶׁהוּא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה מְאֹד שֶׁיָּכוֹל לְרַפְּאוֹת בִּשְׁלֵמוּת גַּם חֳלָיֵי נַפְשׁוֹ הָעֲצוּמִים וּלְהַכְנִיס גַּם בּוֹ הַשָּׂגוֹת אֱלֹהוּת כַּנַּ"ל. וּמִי שֶׁמְּקָרֵב עַצְמוֹ לְאֵיזֶה קָטָן בְּמַעֲלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹב מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה וּכְנֶגְדּוֹ הוּא 'צַדִּיק', אַף עַל פִּי כֵן לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לְרַפְּאוֹת אוֹתוֹ מֵחֲמַת שֶׁהוּא חוֹלֶה גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, אַף גַּם הוּא מְקַלְקְלוֹ הַרְבֵּה. מִכָּל שֶׁכֵּן אִם זֶה הַקָּטָן בְּמַעֲלָה הוּא בַּעַל מַחֲלֹקֶת וְחוֹלֵק עַל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, שֶׁאֲזַי בְּוַדַּאי פּוֹגֵם בַּנְּפָשׁוֹת הַמְקֹרָבִים אֵלָיו, וְעוֹקֵר אוֹתָם מִשֹּׁרֶשׁ חִיּוּתָם שֶׁהוּא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַכֹּל (עַיֵּן מַחֲלֹקֶת אוֹת י"ח[321]). וְזֶה הַפְּגָם וְהַקִּלְקוּל שֶׁל הַשְּׁפֵלִים וְהַפְּגוּמִים הַמִּתְקָרְבִים לְהַקָּטָן בְּמַעֲלָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה הֵם נִתְקַלְקְלִים בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל, זֶה בְּחִינַת הַפְּגָם שֶׁל אִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב כַּמְּבֹאָר בִּפְנִים: (שם, י יב יג טו)
[321] וז"ל: מבואר במקום אחר, שבכל מקום יש 'יושר', אפילו מי שעושה עוולות גדולות, אף על פי כן בהכרח שימצא אצלו גם כן איזה יושר, רק שהחילוק הוא מתי מתחיל היושר, כי אצל האיש הכשר מתחיל היושר מיד, ונזהר בנפשו שלא לעשות שום עוולה כלל. ומי שאינו איש כשר כראוי ועושה איזה עוולה, אבל אחר כך מתחיל אצלו היושר שלא לעשות עוולה גדולה ביותר. ויש גרוע ו'בר עוולה' עוד יותר, וכן להלן.