ה' יתברך הוא רחמן גדול מאד, ומסבב בכמה סבובים לקרב הכל אל 'התכלית הטוב'. אך מחמת שאי אפשר לקח הבחירה לגמרי מן האדם כי כל העולמות עומדים על 'בחירת האדם' כידוע, על כן הוא מסבב עם כל אחד בחכמה נפלאה באפן שיעורר אותו אל האמת, ואף על פי כן יהיה נשאר לו איזה 'נסיון ובחירה':
ומזה בא מה שלפעמים נתעורר האדם פתאם לעבודת ה' יתברך, זה מחמת גדל הארת התעוררות שבא עליו מלמעלה, ואחר כך נוטלין זאת ממנו ומניחין אותו על בחירתו, כי מאחר שטעם קצת עבודת ה', ראוי לו עתה גם כשנסתלק ממנו ההתעוררות שבא עליו מלמעלה להתעורר עתה מעצמו. ומי שחס על עצמו חוזר באמת אל ה' יתברך על ידי זה, אך מי שאינו רוצה להשליך הבליו, אזי תכף כשנסתלק ממנו ההתעוררות ותאותיו חוזרין עליו, אזי הוא חוזר אל כסילות דעתו וחכמתו של הבל, שהם עקר הכסילות כידוע כל זה בספרי קדש[224]:
וכמו כן הצדיק האמת הוא גם כן רחמן גדול מאד, ומרחם מאד גם על החולקים עליו, והיה רוצה לקרבם אל 'נקדת האמת'. וכשרואה שיש ביניהם איזה אנשים שכבר מבינים קצת אמתת האמת, אלא שקשה להם עדין להתקרב מחמת השפלות של האמת עכשו, וממתינים עד שגם כל החשובים יתקרבו בכדי שלא יהיה להם פחיתות הכבוד על ידי ההתקרבות אל האמת כנ"ל, אזי שולח עליהם הצדיק התעוררות מלמעלה מה שלא זכו לזה על ידי מעשיהם כלל, רק שהצדיק מאיר עליהם 'הארה גדולה' מהחדושי תורה שלו, וזוכין לטעם ולראות אור גדול ונפלא מהתגלות התורה של הצדיק. רק אף על פי כן אסור לו לקח הבחירה מהם, על כן משאיר להם כח כלל התאות והמדות שהיו להם מתחלה, בכדי שאחר כך כשתסתלק הארה הזאת יהיה להם כח הבחירה כבראשונה כנ"ל:
וכל זמן שהארה הזאת מאירה עליהם מלמעלה, אז מתעוררין מאד ומתחילין לעבד את ה' ולעסק בתורה ותפלה, אך אחר כך כשהארה הזאת מסתלק מהם, אז עקר הנסיון והבחירה שלהם. כי מי שחס על חייו אזי מתחזק מאד גם אחר כך לעבד את ה' בבחירתו, ולהתקרב אל הצדיק והנלוים אליו בכח הרשימו מההארה הראשונה, עד שזוכה להתקרב אל ה' באמת:
אבל שאר אנשים הפתאים, אזי תכף כשההארה הזאת מסתלקת מהם והתאות והמדות רעות מתגברין בהם, אזי שוכחין את הכל ושבים לאולתם וחולקין על הצדיק כבראשונה. ואזי כשרואה ה' יתברך שהצדיק התיגע עמהם כל כך, והם עדין עומדין במרדם ואינם חפצים להתקרב אל האמת, רק אדרבא כנ"ל, אזי משליך אותם ה' יתברך ל'תאות ממון':
כי זה עקר מפלת השונאים והחולקים על הצדיק כמבאר במקום אחר[225], ושם 'כלו חייהם ביגון ואנחה'[226], כי אינם יכולים למלאת תאותם בממון לעולם. כי כל מה שמרויחין ביותר חסר להם ביותר, עד שהממון עוקר אותם ומכלה כל ימי חייהם. וכל זה על ידי שהיו חכמים בעיניהם ולא היה להם 'אמונת חכמים' ולא רצו להתקרב אל הצדיק האמת שעל ידו עקר תקון והכנעת מרירות תאות ממון:
ואף על פי שהכל משקעין בממון, אף על פי כן יש חלוק גדול בין המקרבים לצדיקים וכשרים אמתיים לבין השאר. כי כל אחד כפי רחוקו מהצדיקים מכל שכן כשחולק עליהם, כמו כן מתגבר עליו ביותר 'תאות ממון' עד שמכלה ימי חייו ועוקרת אותו לגמרי רחמנא לצלן, וכל אחד כפי התקרבותו לצדיקים וכשרים אמתיים, כמו כן נמתק אצלו 'מרירותא דעלמא' שהיא 'תאות ממון' וזוכה להיות שמח בחלקו: (שם)