יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמַּמְשִׁיכִים תּוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ רַק 'תּוֹכֵחָה וּמוּסָר וְהִתְעוֹרְרוּת' לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, אֲבָל אֵין בָּהּ 'עֵצָה' עֲדַיִן אֵיךְ לְהַגִּיעַ לָזֶה לִזְכּוֹת לְ'קִיּוּם הַתּוֹרָה', וְאַף עַל פִּי שֶׁגַּם זֶה טוֹב מְאֹד, אֲבָל הָעִקָּר הוּא אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁזּוֹכִין לְהַמְשִׁיךְ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה כָּאֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עֵצוֹת נִפְלָאוֹת לְקִיּוּם הַתּוֹרָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'נְבוּאַת מֹשֶׁה' שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ עֵצוֹת:
וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁנֶּחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל[245] אִם 'תַּלְמוּד גָּדוֹל', אוֹ 'מַעֲשֶׂה גָּדוֹל'. וּשְׁנֵיהֶם אֱמֶת, כִּי מִן הַלִּמּוּד וְהַתּוֹרָה הַזֹּאת שֶׁאֵין בָּהּ עֵצָה רַק הִתְעוֹרְרוּת, בְּוַדַּאי הַמַּעֲשֶׂה גָּדוֹל, כִּי זֶה כָּל כַּוָּנַת הַהִתְעוֹרְרוּת לְהָבִיא לִידֵי 'מַעֲשֶׂה', אֲבָל הַלִּמּוּד שֶׁהוּא 'עֵצוֹת' הוּא גָּדוֹל מִמַּעֲשֶׂה, כִּי בְּלֹא זֶה לֹא יֵדַע כְּלָל מַה לְּקַיֵּם. וְגַם כִּי הַלִּמּוּד שֶׁל 'תּוֹכַחַת מוּסָר' הוּא נִמְשָׁךְ רַק מֵ'הַיִּחוּד הַחִיצוֹן'[246], וְעַל כֵּן מַעֲשֶׂה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, כִּי 'מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת' נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת 'יִחוּד הַפְּנִימִי', אֲבָל הַלִּמּוּד שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הִתְגַּלּוּת הָעֵצוֹת, זֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת יִחוּד הַפְּנִימִי, וְהוּא כּוֹלֵל כָּל הַמִּצְוֹת וְהָעֵצוֹת, וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי הוּא גָּבֹהַּ יוֹתֵר. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן גַּם הַלִּמּוּד שֶׁל תּוֹכַחַת מוּסָר צְרִיכִין מְאֹד, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת יִחוּד הַפְּנִימִי בְּלִי הַמְשָׁכַת הֶאָרָה לְהַמֹּחִין מֵהַיִּחוּד הַחִיצוֹן, וְעַל כֵּן שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים (עַיֵּן אֱמוּנָה אוֹת מ"ה[247] שָׁם מוּבָא עִנְיַן 'יִחוּד הַחִיצוֹן וְיִחוּד הַפְּנִימִי' הַנַּ"ל): (שם, טז יט)
[245] קידושין מ ע"ב.
[246] ???
[247] וז"ל: עיקר התורה ניתנה לבני אדם בזה העולם מחמת שהם 'בעלי בחירה'. וכל התורה והמצות תלויים באמונה, כמו שכתוב: "כל מצותיך אמונה", ואמרו רבותינו ז"ל: 'בא חבקוק והעמידן על אמונה'; אם כן, עיקר הבחירה של האדם הוא ב'האמונה', ועיקר הבחירה שיש להאדם בעניין האמונה נמשך בשרשו מסוד מה שמבואר בכתבי האר"י ז"ל בכוונות קריאת שמע ובשאר מקומות, כי יש יחוד עליון של 'אבא ואמא' [שהם בחינת 'חכמה ובינה' כידוע], ויש בבחינת זה היחוד שני מיני יחוד: כי יש בחינת 'יחוד החיצון של אבא ואמא', והיחוד הזה תדירי ואינו נפסק לעולם, כי הוא לצורך חיות כל העולמות וקיומם, ואם יתבטל רגע אחת חס ושלום, אז היו מתבטלין כל העולמות. ויש עוד בחינת 'יחוד הפנימי של אבא ואמא', והוא כדי לתת מוחין אל 'זכר ונקבה' כדי להוליד נשמות בעולם שהוא פנימיות העולמות; וזה היחוד אינו תדירי, כי אי אפשר ליחד היחוד הזה כי אם על ידי העלאת 'מיין נוקבין' שהוא על ידי שאנו ממשיכין בשעת קריאת שמע הארה למוחין מהיחוד החיצון הנ"ל כדי שיוכלו לעלות בסוד 'העלאת מיין נוקבין', ואחר כך עולין בסוד 'מיין נוקבין' על ידי 'מסירת נפש על קדושת השם', ועל ידי זה מיחדין יחוד העליון הפנימי הנ"ל שהוא לצורך המשכת הנשמות. ומבאר עוד שם, שההארה שמקבלין המוחין מהיחוד החיצון הוא כפי מדרגת המוחין אז, וכפי ההארה שמקבלין, כמו כן נעשה היחוד הפנימי והמשכת הנשמות הנ"ל, עין שם עוד בביאור יותר.