יש צדיקים גדולים, אבל מחמת שהם מבחינת 'מדת הדין', על כן אומרים שאינו ראוי לקרב את הגרועים ביותר, כי סוברין שאי אפשר להאיר 'אור התורה' 'אור האמת' בעולם להחזיר נפשות ישראל בתשובה, כי אם כשמאירין בהם האמת בשלמות שישובו אל ה' יתברך בכל לבם, ולקים מעתה את כל דברי התורה עם כל הדקדוקים בשלמות:
וזה בחינת הצדיקים שאינם עוסקים בלמוד תורתם הקדושה כי אם עם זקנים וצדיקים, שמאירים בהם אור התגלות תורתם הקדושה כדי להעלותם למעלה יתרה ולזככם מאד, אבל עם הרחוקים אינם יכולים לעסק מעצם קדשתם. כי סוברים שתחלה צריכין להאיר אור התורה והאמת בתכלית השלמות לההגונים לזה, ואחר כך יוכלו להתקרב הרחוקים גם כן, שזה בחינת מה שבית שמאי סוברין לענין הדלקת נר חנכה 'פוחת והולך'[273] כמבאר בפנים:
אבל יש צדיקים אחרים סוברים להפך, שצריכין להתחיל ממטה למעלה, מכל נקדה ונקדה טובה של כל אחד מישראל, כי זה עקר גדלתו של ה' יתברך לקרב המרחקים ביותר[274]. על כן הם עוסקים דיקא עם בני הנעורים ועם הקטנים במעלה, וממשיכין תקונים כאלו עד שיוכלו לקרב גם אותם על ידי שמאירין בהם מעט מעט, כי מתחלה מאירין בהם איזה בחינת תקון אחד אף על פי שעדין הם מקלקלים הרבה, ואחר כך מאירין בהם עוד איזה תקון, וכן עוסקין בכל יום ובכל פעם, להוסיף והולך ולקרב עוד נפשות רבות יותר, עד שאחר כך זוכין להמשיך בהם כל התקונים בתכלית השלמות, שזה בחינת מה שבית הלל אומרים 'מוסיף והולך', משום 'מעלין בקדש ולא מורידין'[275], הינו כנ"ל: (ראש חודש ז, לא לב)