ספר רבי לוי יצחק, שרבי שכנא בן רבי דוד צבי נכד מוהרנ"ת ז"ל, נכנס פעם לאיזה בית המדרש בטולטשין מקום מגוריו, בעת שהתוכחו שם הלומדים בקולי קולות על איזה גמרא ולא יכלו להגיע לעמק השוה, ומיד כשראו את רבי שכנא אמרו: הנה הלמדן בא, הבה ונשאלה את פיו, והוא יעמיד לנו הסגיא על בוריה. ונגשו אליו ושאלוהו על דבר וכוחם שילבן להם הענין הקשה, ומאד נהנו מתשובתו המישבת והיה להם לנחת. והוא תכף ומיד עזבם ויצא מבית המדרש. וכששאלוהו אחר כך מדוע עשה כן וברח מהם, השיב: לא יכלתי להשאר שם פן אכשל במחשבת פגול של גאות ויהירות חס ושלום.
ומרבי אליהו חיים רוזין שמעתי בסגנון אחר, שרבי נשקע טולטשינער ספר לו שפעם עבר עם אביו רבי שכנא ליד בית המדרש בטולטשין, ושמעו קולי קולות של וכוחים ופלפולים בלמודם והיתה מריבה גדולה ביניהם, והוא ואביו נגשו אל פתח הבית המדרש לראות מה מתרחש שמה, המה ראו את רבי שכנא אמרו זה לזה: הנה רבי שכנא לפנינו והוא יגיד לנו את הפשט הנכון, כי הוא תלמיד חכם ולמדן גדול, כשמע רבי שכנא זאת מיד נשמט מהם ויצא במרוצה לדרכו, ושאל אותו בנו רבי נשקע: מדוע לא רצית לומר להם את הפשט הנכון ולא יריבו יותר, והשיב לו בזה הלשון: וואס זאל איך טיהן אז אין הימעל האט מען נישט קיין נחת פין אזא לערנען (מה אעשה, שבשמים אין נחת רוח מלמוד כזה) - הינו על ידי מריבות וקנטורים - וויל איך נישט האבן א חלק אין אזא לערנען (אינני חפץ שיהיה לי חלק בלמוד כזה)
אמר הכותב: כבר אמרו חז"ל (ברכות יז.) הלומד שלא לשמה (הינו להתיהר ולקנטר ולקפח חבריו כפרוש התוספות שם) נוח לו שלא נברא.