שמעתי כמה פעמים מהחסיד הותיק ר' לוי יצחק בנדר ז"ל תאור עצם כחו האדיר של מורנו רבי אברהם סופר שטרנהרץ ז"ל בימי ראש-השנה הקדושים באומן, הן בהתפלות הן באמירת התורה הן בשאר ענינים. ותאר ר' לוי יצחק בפנינו מה זה כח וגבורה ממורנו שהיה אז למעלה מגיל שבעים (כי נסע מאומן לארץ-ישראל בשנת תרצ"ו - "ותרץ" בגיל ע"ד, ונתן סימן על זה בפסוק "בטחו בה' עדי עד"). וזה החל מחצות לילה האחרון של ערב ראש-השנה ליל "זכור ברית" שהוא חצות לילה האחרון של השנה על ציונו הקדוש של רבנו ז"ל. (וכמובא בספורי מעשיות מעשה י"ג יום ד' שבהגיע הלילה בוכים אנשים...).
ואחרי כשעה מחצות, הלך משם אל הקלויז להתכונן כשליח צבור באמירת הסליחות של "זכור ברית" לפני צבור אנשי-שלומנו. וכשרק התחיל בקול שאגתו הנעימה את הפסוק "אשרי יושבי ביתך" וכו' מיד חיל ורעדה עבר בקהל הקדוש "עס איז שוין גיווארן א שטיק ראש-השנה", וצבור גדול של אנשי-שלומנו שעדין השתטחו אז על הציון הקדוש, נחרדו למשמע אזנם את קול השאגה שלו כקול שופר חזק מאד, כאלו זה קול קריאה אליהם לבוא, ומיד נחפזו ומהרו לרוץ אל הקלויז בנשימה אחת, וקולו של מורנו החל להדהד בחלל הקלויז ולהתפשט על כל הסביבה בכל סיום קטע וקטע מהסליחות וביחוד הסיום של "אל הורית לנו לומר שלש עשרה" ששם קולו הולך וחזק מאד בנעימות ובמתיקות ובקול בכיות ותחנונים ודמעות זולגות מעיניו ולבו נשפך כמים וכל הקהל אחריו וכל הצבור הקדוש שנמצא בהקלויז כלם בלב אחד כאיש אחד מתעוררים בהתלהבות עצומה ושואגים בתפלה ובבכי ובתחנונים, מלבותיהם מתפרצות אנחות וגניחות אימות בוקעות שחקים, "דיא קולות האבן... ממש עס קאכט זיך א קעסל", וכל הקלויז כמדורה אחת, בלהט קדש כזה עומדים רבו ככלו של הקהל למעלה משלש שעות עד גמר אמירת הסליחות.
ואמר רבי לוי יצחק, שבפעם הראשונה שבא לאומן בחדש אלול שנת תרע"ד ושמע ממורנו את ה"זכור ברית", "האט מיר דיא סליחות געקלינגען אין דיא אויערן אגאנצן ערב ראש-השנה, איך האב ניט געוויסט אויף וועלכע איך בין, אזעלכעס הערט מען נישט אין מען זייט נישט אין דער גאנצער וועלט, אין דא האט מען אנגעטאפט וואס דער רבי האט געזעאגט: אנדערע וואלטן זיך געווינטשן אזא ראש-השנה וויא בייא מיר ערב ראש-השנה. עס האט גיברענט אפייער, דיא קולות פין קלויז האבן האפ גיהילעכט אויף דעם גאנצן געגינט, די פענימער האבן גיפלאמט, די הערצער האבן גיברענט, א קלויז מיט פלאמען פייער, עס איז נישט אויסצימאלן וואס פארא הערצער מ'האט יעמאלט גיהאט צום אויבערשטין, ממש א בטול צום אור אין סוף, מ'איז גיוועהן אין א בחינה פין התפשטות הגשמיות, ווארים עס איז נישט געמאלט מ'זאל קענען שטיין מיט אזא ברען מיט אזעלכע קולות כמעט עד כלות הנפש כמה שעות".
(ה"סליחות" צלצלו באזני בכל משך ערב ראש-השנה, לא ידעתי היכן אני מצוי, אין רואים ואין שומעים כאלה בכל העולם, כאן הרגישו בחוש את מה שהרבי אמר: "אחרים היו מאחלים לעצמם ראש-השנה, כמו שאצלי בערב ראש-השנה". בערה אש! הקולות של הקלויז התפשטו על כל הסביבה, הפנים להטו, הלבבות בערו, בית-המדרש עם אש לוהטת, אי אפשר לציר אלו לבבות היו באותה עת להשם יתברך, ממש בטול לאור אין סוף, היו בבחינה של התפשטות הגשמיות, כי בלתי אפשרי לציר שיוכלו לעמד בתבערה כזאת, בקולות כאלו, כמעט עד כלות הנפש כמה שעות).
וממילא מובן שההתלהבות וההתעוררות הזאת כבר השפיעה על כל עבודת היום של ערב ראש-השנה ובעקר ההשתטחות והתבערת הלב וההשתפכות הנפש באמירת היוד מזמורים שהם ה'תקון הכללי' על ציונו הקדוש של רבנו ז"ל.
וגם פתיחת הלב של אנשי-שלומנו בנתינת הצדקה היה למעלה מן המשער, כי לא ספרו סך הכסף הנתון, אלא חלקו הצדקה במלא חפנים ובשלהובין דרחימותא מתוך כיס צדקה המיחד שהכינו וחסכו מפיהם משך כל השנה. זה היה מחזה נהדר ונדיר לראות רוח נדיבה נדיבות הלב של אנשי-שלומנו באפן נפלא כזה מיחד במינו שלא רואים כזאת באף מקום, (ומובא בספר המדות לתת צדקה בשתי ידים ועל ידי זה תפלתו נשמעת). מלבד מתן כסף הפדיונות לחשובי אנשי-שלומנו כנהוג לקים מאמר רבנו ז"ל בשיחות הר"ן: בערב ראש-השנה צריך לתן על פדיון. (ושמעתי מהנ"ל שנהגו בהדור הקודם לתת פדיון להנגיד החסיד רבי אבאלע ז"ל על פי המובא בלקוטי מוהר"ן סוף סימן ר"כ עין שם). ונתינת הצדקה על ציונו הקדוש לפני אמירת העשרה קפיטל תהלים היתה עבודה מיחדת, כי צדקה זאת היא לכבוד נשמת אור חיינו רבנו ז"ל כי כן אמר: "ויתנו פרוטה לצדקה בעבורי" בשעה שגלה סוד התקון הנורא של התקון הכללי העשרה מזמורים המיחדים לתקון הכללי וכו'.
וכל אותו היום עד תפלת המנחה המה הציון הקדוש מאות אנשים נכנסים ויוצאים באהל הציון הקדוש אשר היה מועט מחזיק את המרבה, כי האהל היה קטן מהכיל אפלו מנין אנשים ובערב ראש-השנה נכנסו אל הקדש פנימה עשרות אנשים באפן נפלא שאין להבין זאת, ומה שנעשה שם בעת הזאת אי אפשר לתאר בעט אנוש מגדל ההתעוררות והשתפכות הנפש והתפלות והבקשות והודויים והבכיות והצעקות והקולות והאנחות והגניחות עד לב השמים, וממש מששו בידים התשובה והחרטה והקבלה בלב של כל אחד ואחד.