שמעתי מפי ידידנו המנוח הרב החסיד רבי בן-ציון אפטער ז"ל (יום היארצייט שלו הוא כ"א אלול), ספור נפלא, איך היתה הקבלת פנים הראשונה שלו בבואו לקהלת-קדש אומן.
אחר תלאות רבות וטלטולי נסיעות מפולין לרוסיא, היה זה אחרי חצות לילה כשהגיע לאומן, המקום אשר נכסף לו מהרגע שנתקרב לדעת רבנו ז"ל, ומיד הלך לכוון הקלויז (בית-הכנסת) הגדול של אנ"ש, שם כבר התחילו באמירת הסליחות של "זכור ברית" בהשכמה גדולה כנהוג אצל אנ"ש. מרחוק הדהד כבר קול הרעש של הצעקות והבכיות והגניחות והאנחות, שנשתלבו ביחד עם אמירת הסליחות, כדרכם בקדש של ברסלבר חסידים המשתפכים בנפשם לפני קונם בתפלותיהם ותחנותיהם.
והרב רבי בן-ציון הנ"ל, עם שקו ותרמילו הכבד על גבו, נכנס לתוך הפאליש (=חדר קדמי לבית-הכנסת) וחפש איזה פנה להניח בה חפציו, כשבאזניו בוקעים הקולות קורעי הלבבות של הסליחות. והוא בגדל תשוקתו וכסופו להכלל יחד עם אנשי הקלויז אומרי סלח נא, נחפז מאד להכנס בתוכם ולהתחיל באמירת הסליחות.
אחרי בואו אל הקדש פנימה, נדמו הקולות לאט לאט, ופתאום כקול רעם התחיל לרעם בנעימות קולו האדיר והמחריד של השליח צבור, החזן דקלויז, הוא מורנו הרב החסיד המפלג רבי אברהם שטרנהארץ ז"ל, ובנסח המקבל והמיחד הידוע לאנ"ש, התחיל בקול נעימה, מתיקא כדובשא, את אלו המלים שלפני הי"ג מדות: "א-ל הורית לנו לומר שלש עשרה", ובשפה ברורה ובנעימה המשיך קולו להיות הולך וחזק מאד ומרעיד כתלי בית-המדרש, בקול רעש גדול. ומיד נדלקים הלבבות, ומכל פנות הקלויז נפלטים קולות זעק ובכי ואנחה מעומקא דלבא, ונבלעים ומתמזגים יחד עם קול החזן החוצב להבות והשובר לבבות.
וספר הרב רבי בן-ציון, שבעת שמעו את הקול הנעים והנפלא והנורא, של המלים הנ"ל, יוצא מפי מורנו הנ"ל, אשר כזאת שמע לראשונה בימי חייו, נשאר עומד על עמדו, בלי זיז ותנועה, מרעיד ומשתומם, מרב התרגשות והתפעלות. וכמעט שלא ידע אז היכן הוא נמצא, ונדמה לו בשעה זו, כאלו בת קול ירדה מן השמים לתוך הקלויז ומרחפת בחללו ויוצאת דרך הפה של החזן ופולחת ובוקעת בנעימות נפלאה, לתוך לבותיתם ופיותיהם של כל אנשי הקלויז.
בספורו הדגיש, שאלו לא בא לאומן רק כדי לשמע סליחות כזאת, כבר היו כדאיים לו כל הנדודים והטלטולים וסכנת הדרכים בשביל זה. ואמר, שאף על פי שעברו מאז המעמד הנשגב הזה יותר מיובל שנים ולמרות ששמע כזאת גם אחר כך הרבה פעמים מפי מורנו הנ"ל, עדין מצלצל באזניו הקול המרעים והמפליא של המלים "א-ל הורית לנו לומר וכו'" ששמע אז בפעם הראשונה בעת קבלת הפנים הראשונה שלו באומן בקלויז, ולא יוכל לשכח זאת לעולם, כי תמיד עומד לנגד עיניו המחזה הנפלא הזה.
בשוחחו אז מזה, חזר לפני קצת על המלים הללו, בנעימת הנסח, כפי החקוק בזכרונו מאז ומקדם והיה מתוק לחכי ועדיין לא פג טעמו ממני, תהלה לא-ל. ואמר לי אז הרב רבי בן-ציון, שמורנו היה חדוש נפלא במתיקות תפלתו וקול שאגתו, אשר היה עד להפליא, אין דגמתו. כי צלילי קולו הערבים והמתוקים, אשר יצאו מקירות לבו בכל מיני חן ותחנונים, נמסו בתוך לבבות שומעיהם, ורבם ככלם של באי הקבוץ הקדוש של אנ"ש, כקטן כגדול, נתעוררו מאד מאד ממתיקות קול התפלות שלו, והרבה שאבו חיות חדש מזה על כל השנה. כי קול המשפר "היוצא מגופא שפירא" (עין לקוטי מוהר"ן תנינא סימן פג) חקק בלבם רשם אדיר, בל ימחה.
הרב רבי בן-ציון המשיך באריכות לספר מכל הנ"ל, אבל איני זוכר כל שיחתו בזה, ומובן שהמועט ילמד על המרבה והגלוי על הסתום. אך מדי כותבי, נזכרתי שהזכיר בתוך שיחתו לענין תפלות מורנו את התורה "בחצצרות" (סימן ה') שבלקוטי מוהר"ן שרבנו ז"ל אומר שם, שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין - הינו, שמקול תפלתו נעשה רעמים ואשתמע קלא לבריתא היינו להעומדים בחוץ (עין בלקוטי מוהר"ן סימן כ"ב), כי נכנסים הרהורי תשובה מהשפעת קולו של הבעל-תפלה הירא שמים ודבריו נשמעין, וכזו היתה תפלת מורנו, שבנעימות קול שאגת תפלתו נעשו רעמים בלב שומעו.
זאת ידוע, כי מורנו היה חדוש מפלג בענין בכיתו בשעת תפלתו לפני העמוד. כי בדרך כלל, אין הולכים שני הקולות ביחד, הן קול התפלה והן קול הבכי, מחמת שאי אפשר להרים קול התפלה כראוי, כי הבכי מחליש הקול או מפסיקו לגמרי, וזה דבר ידוע אצל החזנים והבעלי תפלה. אבל לא כן הדבר אצל מורנו, כי אדרבא, אצלו נתמזגו ב' הקולות יחד באפן נפלא מאד, כתרין רעין דלא מתפרשין. ואפלו כחוט השערה לא נפגם קולו בעת הרמת קול תפלתו. והנסיון הוכיח, שקולו היה מתוק ביותר כשהבכי היה על פניו, ונחלי דמעות ירדו מעיניו. וזה אחד מהפלאות שראינו אצל מורנו.
ואני השומע והכותב זכיתי בעצמי בעזרת ה' לשמע במו אזני את קולו הנעים ותפלותיו הנוראות במשך ח"י שנה לערך בימי זקנתו, עד עת פטירתו, בימים הנוראים, במועדים וחגים, שבתות וראשי חדשים וגם בימות החל. וברוך ה' שטעמתי בעצמי מצוף הדבש הזה, ועדין תצלנה אזני מנעימת שאגת תפלותיו הנסוכות חן והדר, אשר נבלעו ברמ"ח איברי ושס"ה גידי, שלמרות זקנתו המפלגת וחלשת כחו, היה איתן ברוחו וקול תפלתו הנעים הפליא פלאות בעיני שומעיו, כי בשאגתו והרמת קולו בשעת תפלתו, הכניס הרבה הרהורי תשובה בלב השומעים. וידוע שהמון אנשים נשתנו ונתחדשו לטובה, מעצם מתיקות תפלותיו וקול בכיותיו, אשר הזיל דמעות הרבה בהתחננו לפני אלקיו.
וזכורני שבימי ילדותי וגם בימי נעורי, היה אהוב עלי מאד להיות נצב מול הדרת פניו, ולהנות מנעם זיו פניו אשר התלהבו מאד בשעת רוממות קול תפלתו ונתאדמו כמראה אש להבה, ובו בפרק, ידו אוחזת בשני שולי טליתו ומהדקתם וסוגרתם על זקנו וצוארו, וידו השניה מחזקת במחזור או בסדור כשמדי פעם בפעם הרעים בקולו קול עז, כשאגת ארי, ראשו כלפי מעלה, ונחלי דמעה כשני פלגי מים, יורדים מעיניו ומתגלגלים והולכים על לחייו ועל לבן זקנו והרטיבו את הטלית והמחזור וגם את העמוד. היה זה לי לענג רב, לראות מחזה פניו במצב ומעמד כזה. ומעידני עלי שמים וארץ, כי המחזה הנפלא הזה של תאר קלסתר פניו בעת תפלתו, חקוק וחרות על לוח לבי עמק עמק, ולא ימושו מזכרוני לעולם דמות דיוקנו ומראה פניו בעת עמדו כשליח צבור, לחלות ולחנן פני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא השומע תפלה ומתרצה בדמעות.