ספר לי רבי יצחק מאיר קורמן ז"ל מלבלין, שהוא נתקרב בבחרותו בפולין ואחר כך נתעורר לנסע לאומן (וזה היה בערך בשנת תרס"ז - תרס"ח), ונסע עם רבי בן ציון אפטער, ואז ספר בארכה נסיעתו דרך ברדיטשוב, ולנו אז בבית-המדרש של הרב הקדוש מברדיטשוב, ובבקר כשבאו הקהל להתפלל וראו ששני בחורים צעירים ישנים על הספסלים לא רצו להפריעם והתפללו בחדר אחר בפאליש (חדר המבוא). עוד ספר הרבה דברים שארע להם בדרך נסיעתם לאומן אבל נשכח ממני הרוב. כשהגיעו לאומן היה ערב ראש השנה. (וכבר כתבתי במקום אחר מה ששמעתי מרבי בן ציון אפטער מאמירת הסליחות של מורנו רבי אברהם שטרנהארץ ז"ל).
וספר לי רבי יצחק מאיר, שהיה כמה שנים באומן עד שחזר לפולין והתחתן שם, ובאותם השנים ספג וקלט שיחות ודבורים נפלאים מכל זקני אנשי-שלומנו אשר ישבו באומן ובעירות שונות כמו ברסלב, טפליק, טירהאוויצא, טולטשין, טשערין, ברדיטשוב, ובכפרים שונים שישבו שם גם כן אנשי-שלומנו. וחרש אצל כל הזקנים מאנשי-שלומנו להוציא מהם שיחות יקרות, ממש אוצרות לא ידועים לאנשי-שלומנו, ובעקר מרבי אברהם בן רבי נחמן ז"ל, כי נסע עמו נסיעות גם לפולין וממנו שמע רבות, ספורים ודבורים מרבנו ז"ל וממוהרנ"ת ז"ל ותלמידיהם (וממנו שמע גם כן שהאיש שנסע עם רבנו ז"ל לארץ ישראל היה רבי שמעל'ה משמש רבנו ז"ל - עין במקום אחר הוכוח שהיה לי עם ר' לוי יצחק בענין זה).
וספר, שבהיותו באומן שמע מהזקנים את האמירת תהלים שלהם וגם אמירת תקון חצות והלקוטי תפלות שאי אפשר לציר ולתאר (מכל שכן בכתב) את הנעימות והמתיקות וההשתפכות הלב והנפש בערגה כזאת שלא ראה ולא שמע כזאת מעולם - "א שטיין האט גיקענט צוגאסן ווערן פין גרויס זיסקייט אין גישמאקייט, ממש צוגאסענע הערצער האבן זיי גיהאט אין זייער זאגן מיט זייער גיבייט, יעדער איינער מיט זיין נגון מיט זיינע זיסע תנועות מיט זיין קרעכצן אין זיפצן מיט זיין גיוויין, עס איז גיווען אזעלכע וואס האבן פארגאסן טייכן טרערן בייא יעדן ווארט, זייער פנים איז גיווען רויט אין פארוואשן מיט טרערן, מע זעהט נישט אזעלכעס אין דער וועלט, אין ווער רעדט נאך ביים "תקון הכללי" אויפן רעבינס ציון דאס איז גאר אומעגליך פאר צושטעלן און אויסמאלן וואס פארא ברענענדיגע הערצער און געפלאמטע פענימער איז דארט גיווען, און ריטשקעס טרערן האבן זיך גיגאסן אזוי ויא א קוואל, איך האב זיך געוונדערט פין וואנען נעמען אזעלכע עלטערע מענטשן דעם כח צו שטיין כמה שעות ביים ציון מיט השתטחות אין מיט אזוינע גישרייען... קולות אשר לא יאמן כי יספר".
(אבן היתה יכולה למס מגדל המתיקות והערבות, ממש לבבות נשפכים היו להם באמירתם ובבקשתם. כל אחד עם הנגון שלו, עם ה'תנועות' המתוקות שלו, עם האנחה והגניחה שלו, עם הבכיה שלו, היו כאלו ששפכו נהרות דמעות בכל מלה, הפנים שלהם היו אדמות ושטופות בדמעות, לא רואים כאלה בעולם. ומי מדבר בשעת אמירת ה"תקון הכללי" על ציון רבנו, זה בלתי אפשרי לתאר ולציר איזה לבבות בוערים ופנים מלהבות היו שם, ושלוליות של דמעות נזלו שם כמו מעין. ואני תמהתי מהיכן לוקחים אנשים מבגרים כאלה את הכח לעמד בציון כמה שעות בהשתטחות ועם זעקות כאלו). (הספור מרבי אייזיק מאומן ז"ל באמירת התקון הכללי כבר רשום אצלי במקום אחר).
ואמר לי אז כמה תנועות נעימות ונסחאות אשר הביעו הזקנים השתוקקותם וגעגועיהם והתלהבותם באמירתם את המלים כדלהלן אבל איני זוכר לכתב בשם אומרם מי ומי מהזקנים אמר זאת ומי אמר זאת, רק זאת אני זוכר שהזכיר חבורת זקנים כמו רבי דוד צבי דאשיווסקע מאומן, רבי מיכלי מטולטשין, רבי ישראל טרהאוויצער, רבי מאטל שוחט מברסלב, רבי שמשון מאומן, רבי געצי מאומן, איזה זקן מטשערין, רבי ישראל קרדונער, רבי ברוך בארדיטשובער וכו' וכו'