{כיצד מברכין על הפירות} קודם אכילתם?
{על פירות האילן הוא אומר}: "ברוך אתה ה' וכו' {בורא פרי העץ", חוץ מן היין, שעל היין} מתוך חשיבותו קבעו לו חכמים ברכה לעצמו, ועליו {הוא אומר: "בורא פרי הגפן".}
{ועל פירות הארץ} הגדלים על פני האדמה, כאבטיחים, קישואים וכדומה, או מיני קטניות ותבואה, (1) {הוא אומר: "בורא פרי האדמה", חוץ מן הפת}, (2) {שעל הפת} מתוך חשיבותה קבעו לה ברכה לעצמה, ועליה {הוא אומר: "המוציא לחם מן} (3) {הארץ}".
{ו}גם {על הירקות,} כמו כרוב חסה ושום, שהפירות עצמם בלועים באדמה ורק העלים הגדלים מעליה נאכלים, {הוא אומר: "בורא פרי האדמה".}
{רבי יהודה אומר}: מאחר שכל מין ומין צריך ברכה מיוחדת לעצמו, מברך עליהם {"בורא מיני דשאים"} (4).
(((גמרא:)))
הגמרא דנה מהיכן נלמד החיוב לברך ברכת הנהנין:
{מנא הני מילי}, מהיכן למדים דברים אלו שיש לברך על הפירות והירקות לפני האכילה ולאחריה?
{דתנו רבנן}: נאמר בפרשת נטע רבעי (ויקרא יט כד) "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו {קדש הלולים לה'"} - מכך שנקטה התורה "הלולים" [שהוא מלשון הלל ושבח] בלשון רבים, {מלמד} הכתוב {ש}פירות אלו {טעונים} שני הלולים [ברכות] באכילתן, {ברכה} אחת {לפניהם, ו}ברכה נוספת {לאחריהם. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך} (5).
מקשה הגמרא {ו}כי {האי "קדש הלולים" להכי הוא דאתא} - ללמדינו שיש לברך לפני האכילה ולאחריה? והרי {האי} קרא {מיבעי ליה} ללמדינו שני דינים אחרים העוסקים באופן חילולם של פירות אלו. (6) ["הלולים" מלשון "חילולים" הוא]. הלול א{חד} מלמדנו {דאמר רחמנא,} אם אינך מעלה את פירות נטע רבעי לירושלים, {אחליה,} הוציאם לחולין על ידי שתפדם על מעות, {ו}רק {הדר}, לאחר החילול, {אכליה,} רשאי אתה לאוכלם מחוץ לירושלים. {ואידך}, ההלול הנוסף בא ללמדנו, שרק יין שהוא {דבר הטעון שירה} [היינו, "הלול" שמהללים בו את ה' בבית המקדש וכפי שיבואר להלן] הוא זה ש{טעון חילול} בשנה הרביעית, ורק בו נוהג דין "נטע רבעי", {ו}אילו כל פרי מלבד היין, שאינו טעון שירה [הילול], {אין טעון חילול,} ומותר באכילה.
דהיינו, שלא נאמר דין "נטע רבעי" אלא בכרם ענבים ולא בשאר פירות!
ומנין לנו שרק "יין" נחשב ל"דבר הטעון שירה"?
{וכדרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין} הלויים {אומרים שירה} על שום "אכילת" מזבח כגון בשעת זריקת דם הקרבנות וניסוך המים (7) {אלא על} ניסוך {היין} למזבח? - {שנאמר} (שופטים ט יג): {"ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים". אם אנשים} היין {משמח, אלהים, במה} הוא {משמח?} אלא, {מכאן} אנו למדים {שאין אומרים שירה} במקדש {אלא על} ניסוך {היין} בלבד.
וכיון ששני ה"הלולים" שבפסוק הוצרכו להשמיענו שני דינים אלו שהוזכרו, שוב אין כאן "הלול" מיותר שיהא אפשר ללמוד הימנו חיוב ברכה לפני האכילה ולאחריה, ואיך הברייתא למדה מפסוק זה לחיוב ברכה?
הגמרא מבארת שקושיא זו קיימת רק לדעה אחת במחלוקת שנחלקו התנאים באיסור "רבעי".
{הניחא}, עדיין יתכן ללמוד מפסוק זה לחיוב ברכה {למאן דתני}, הגורס בכל המשניות העוסקות באיסור "רבעי" {"נטע רבעי"}, דהיינו, שדין "רבעי" נוהג לא רק בכרם ענבים אלא בכל פירות האילן, שהרי לשיטתו אין צורך ב"הלול" השני ללמדנו שרק יין טעון חילול, והוא נותר לדורשו לענין חיוב ברכה.
{אלא למאן דתני} גורס בכל המשניות העוסקות באיסור "רבעי" {"כרם רבעי",} דהיינו, שדין "רבעי" נוהג רק בכרם ענבים, ולמדים זאת מה"הלול" השני האמור בפסוק שרק "דבר הטעון שירה טעון חילול" - {מאי איכא למימר?} איך נלמד מפסוק זה חיוב ברכה, והרי לא נותר שום "הלול" ללמד חיוב זה.
ומביאה הגמרא אלו תנאים נחלקו במחלוקת זו אם גורסים "נטע רבעי" או "כרם רבעי".
{דאתמר: רבי חייא לרבי שמעון ברבי} נחלקו בדין זה. {חד תני} בכל המשניות {"כרם רבעי"} (8) {וחד תני} בכל המשניות {"נטע רבעי"} (9).
מוסיפה הגמרא, שגם למאן דאמר "כרם רבעי" הקושיא קיימת רק לדעה אחת במחלוקת שנחלקו מהו המקור לכך ש"רבעי" נוהג רק ב"כרם".
{ו}גם {למאן דתני "כרם רבעי", הניחא} עדיין יתכן ללמוד מה"הלול" לחיוב ברכה {אי יליף} ש"רבעי" נוהג רק ב"כרם" {מ"גזירה שוה"} שתתבאר בסמוך, שהרי לשיטתו אין צורך ב"הלול" ללמד ש"רבעי" נוהג רק ב"כרם",
ומי הוא התנא הסובר כך? {דתניא: רבי אומר, נאמר כאן} (ויקרא יט כה) לענין "רבעי": {"להוסיף לכם תבואתו", ונאמר להלן} (דברים כב ט) לענין כלאי הכרם: {"ותבואת הכרם"} - וכיון שבשניהם הוזכר ענין "תבואה" למדים אנו ב"גזרה שוה": {מה להלן,} בכלאיים, הכונה ל{כרם, אף כאן,} ב"רבעי" אין הכתוב מדבר אלא {בכרם} ולא בשאר פירות.
נמצא, שגם למאן דתני "כרם רבעי" עדיין {אייתר ליה חד "הלול"} משני ה"הלולים" האמורים בפסוק {ל}חיוב {ברכה} וניחא.
אבל, {ואי לא יליף} דין זה ש"רבעי" נוהג רק ב"כרם" מ{"גזירה שוה"} יקשה {ברכה מנא ליה?}
מוסיפה הגמרא ומקשה: {ואי נמי יליף} לדין "רבעי" שנוהג רק ב"כרם" מ{גזרה שוה}, עדיין יקשה, {אשכחן} לחיוב ברכה {לאחריו} בדומה לברכת המזון על הפת שמברכים אותה לאחר האכילה (10), אבל חיוב ברכה {לפניו, מנין?}
מתרצת הגמרא את קושיתה האחרונה:
{הא} - {לא קשיא}. משום {דאתיא} יש ללמוד חיוב ברכה שלפני האוכל {בקל וחומר} מברכה שלאחריו: ומה אם {כשהוא שבע} הוא {מברך} - {כשהוא רעב} ומרגיש את הצורך במזונו {לא כל שכן} שצריך לברך על כך?!
מוסיפה הגמרא להקשות, שאף לתנא הסובר שהלימוד ש"רבעי" נוהג ב"כרם" הוא מ"גזירה שוה" [וממילא נותר "הלול" לחיוב ברכה], עדיין יקשה, כיון שהפסוק "קדש הלולים" עוסק לדבריו ב"כרם" בלבד, אם כן {אשכחן כרם} שמברכים על פריו - {שאר מינין} שכאמור אינם כלולים בפסוק זה {מנין} שמברכים עליהם?
מתרצת הגמרא:
{דיליף מכרם} ב"במה מצינו": {מה כרם} הוא {דבר שנהנה} ממנו האדם {וטעון ברכה} על הנאתו - {אף כל דבר שנהנה} ממנו האדם {טעון ברכה} על הנאתו.
דוחה הגמרא:
{איכא למיפרך: מה לכרם שכן} החמירה תורה בהלכותיו, שהרי הכרם {חייב ב}השארת {העוללות} לעניים ומשום כך החמירה בו גם לחייב את הנהנה ממנו בברכה, אבל בשאר פירות שלא החמירה בהם התורה לענין עוללות, מנין לחייב את הנהנה מהם בברכה?
מנסה הגמרא ללמוד חיוב ברכה לשאר פירות ממקור אחר:
{"קמה"} מ"דגן" שעושים ממנה לחם ואין בה חומרה של השארת עוללות [שהרי אין בה כלל עוללות] ואף על פי כן חייבים לברך עליה ברכת המזון {תוכיח} לכל שאר הפירות שאף שאין בהם חומרה זו של השארת עוללות יהא חיוב לברך עליהם.
דוחה הגמרא:
{מה ל"קמה"} שהחמירה תורה בהלכותיה {שכן חייבת ב}חיוב הפרשת {"חלה"} (11), ולכן החמירה בה גם לחייב את הנהנה ממנה בברכה, אבל שאר פירות שאין בהם חומרה זו מנין לחייב את הנהנה מהם בברכה?
מתרצת הגמרא:
{"כרם" יוכיח} שאינו חייב בחלה ואף על פי כן חייבו עליו בברכה,
{וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה.}
{הצד השוה שבהן} - בכרם ובקמה, ששניהם {דבר שנהנה} מהם האדם {וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה} ממנו האדם טעון ברכה.
דוחה הגמרא שאין ללמוד מ"צד השוה" זה לשאר מינים:
{מה להצד השוה שבהן שכן} חמור הוא ש{יש בו צד מזבח} שמ"קמה" מביאים סולת למנחות ומ"כרם" מביאים יין לנסכים!
ומוסיפה הגמרא - שאף שמחמת דחיה זו שוב אי אפשר ללמוד חיוב ברכה לשאר מינים, מכל מקום עדיין יש ללמוד מ"צד השוה" זה חיוב ברכה לזתים.
{ואתי נמי} ברכה על {זית} מכרם וקמה, משום {דאית ביה} בזית {צד מזבח} כמותם, שהרי מביאים שמן למנחות.
מקשה הגמרא על פרט זה [שחיוב ברכה על זית נלמד מ"צד השוה"]:
{ו}כי {זית} - {מצד מזבח אתי?}
{והא בהדיא כתיב ביה} בזית לשון {"כרם"}.
{דכתיב} (שופטים טו ה): {"ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית"} ואם כן הרי ניתן לכוללו בפסוק "קדש הלולים" הנלמד ממנו חיוב ברכה, ומדוע יש צורך ללמוד חיוב ברכתו מ"צד השוה"?
מתרצת הגמרא:
{אמר רב פפא}: שונה הוא הזית ש{"כרם זית"}
- {אקרי} אבל {"כרם" סתמא} - {לא איקרי}, ולכן שוב אין הוא נכלל בפסוק "קדש הלולים" המתייחס לענבים הקרויים "כרם" סתמא.
{חוזרת הגמרא לקושייתה הקודמת}:
{מכל מקום קשיא,} כיצד ניתן ללמוד חיוב ברכה מ"כרם" ו"קמה" לשאר מינים, והרי יש לדחות: {מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד מזבח,} ואיך נלמד מהם חיוב ברכה לשאר מינים שאין בהם חומרה זו של "צד מזבח"?
ולכן, חוזרת בה הגמרא מלימוד זה, ומביאה מקור אחר לחיוב ברכה לשאר מינים:
{אלא, דיליף לה משבעת המינין} שמצינו שהנהנה מהם חייב בברכה: (12) {מה} פרי {משבעת המינים} הוא {דבר שנהנה} ממנו האדם {וטעון ברכה} על הנאתו - {אף כל דבר שנהנה} ממנו האדם {טעון ברכה} על הנאתו. (13)
דוחה הגמרא:
{מה לשבעת המינים} שהחמירה בהם תורה שכן חייבין הם בביכורים ולכן החמירה בהם התורה גם לחייב את הנהנה מהם בברכה, אבל שאר פירות שאין בהם חומרה זו מנין לחייב את הנהנה מהם בברכה?
{ועוד} יש להקשות - אפילו אם היה אפשרות ללמוד שאר פירות משבעת המינים. {התינח} יש ללמוד מהם חיוב ברכה לאחריו שהרי חיוב הברכה האמור בשבעת המינים {לאחריו} הוא כדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת", אבל חיוב ברכה {לפניו מנין?} (14)
מתרצת הגמרא את קושיתה האחרונה כפי שכבר יישבה לעיל על קושיא זו:
{הא} - {לא קשיא}, משום {דאתי} יש ללמוד ברכה שלפני האכילה {בקל וחומר} מחיוב הברכה שלאחרי האכילה, ומה אם {כשהוא שבע} הוא {מברך} - {כשהוא רעב} ומרגיש את הצורך במזונו {לא כל שכן} שצריך לברך על כך?! (15)
אכן הקושיא הראשונה שהקשתה הגמרא איך יתכן ללמוד חיוב ברכה לשאר פירות משבעת המינים עדיין במקומה עומדת! ומוסיפה על כך הגמרא קושיא נוספת:
{ו}גם {למאן דתני} בכל המשניות {"נטע רבעי"} שהתבאר לעיל שלדבריו אין צורך ב"הלול" השני ללמוד הימנו שרק יין טעון חילול, ואם כן ניתן ללמוד ממנו חיוב ברכה לכל הפירות, עדיין יקשה:
{הא תינח כל דבר נטיעה} שבהם עוסק הפסוק של "קדש הלולים" שממנו המקור לחיוב ברכה, אבל מאכל ד{לאו בר נטיעה} הוא {כגון בשר ביצים ודגים} - {מנא ליה} שיש חיוב ברכה עליו? ומכח קושיות אלו מסיקה הגמרא שבאמת חיוב הברכה אינו נלמד מהפסוק "קדש הלולים לה'".
{אלא סברא הוא} (16): ש{אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה} השייך להקדוש ברוך הוא {בלא} שיברך {ברכה} על הנאתו ויודה למי שברא זאת (17).
{תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא} שיברך {ברכה} על הנאתו, {וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל} - וכאילו נהנה מן ההקדש, [וכפי שיבואר בסמוך טעם הדבר] (18).
{מאי תקנתיה? ילך אצל חכם!}
מקשה הגמרא: ואם {ילך אצל חכם} לאחר שכבר חטא {מאי עביד ליה} החכם, {הא} בזה שאכל ללא ברכה כבר {עביד ליה איסורא} ומה יועיל לו החכם עכשיו?
{אלא אמר רבא}: כונת הברייתא היא {שילך אצל חכם מעיקרא} קודם שיחטא {וילמדנו} הלכות {ברכות, כדי שלא יבוא לידי מעילה} (19).
{אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה ללא ברכה} הרי הוא {כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר} (תהלים כד א): {"לה' הארץ ומלואה"}, וכיון שהארץ וכל אשר בה היא של הקב"ה, אם נהנה ממנה בלא שיודה לו על כך, הרי הוא כאילו נהנה מקדשי שמים.
{רבי לוי רמי,} שאל על הסתירה, לכאורה, בין דברי הכתובים: {כתיב "לה' הארץ ומלואה", ו}מאידך {כתיב} (תהלים קטו טז): {"השמים שמים לה'", ו}אילו את {"הארץ} וכל אשר בה {נתן לבני אדם"!} ותירץ רבי לוי:
{לא קשיא, כאן,} הפסוק "השמים שמים לה'" נאמר {קודם ברכה} שעדיין של ה' הוא.