דף לה - ב

{כאן,} הפסוק "והארץ נתן לבני אדם" נאמר {לאחר ברכה}, שמעתה מותרת היא לבני אדם.

{אמר רב חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה} - {כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא} את ברכתו, (20) {ו}את {כנסת ישראל} הוא גוזל בכך שעל ידי חטאיו הוא גורם שפירותיהם ייפסדו (21).

{שנאמר} (משלי כח כד): " [אדם] ה{גוזל אביו ואמו, ואומר אין} בכך {פשע} - {חבר הוא לאיש משחית" ! ואין "אביו" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר} (דברים לב ו): {"הלא הוא אביך קנך", ואין "אמו" אלא כנסת ישראל, שנאמר} (משלי א ח): {"שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך".}

{מאי "חבר לאיש משחית"?}

{אמר רב חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים}, כך גם הנהנה בלא ברכה, הריהו חוטא ומחטיא את ישראל, שאחרים רואים ולמדים ממנו לעשות כן.

{רב חנינא בר פפא רמי: כתיב} (הושע ב יא): {"ולקחתי דגני בעתו"}, הרי שהדגן הוא של הקדוש ברוך הוא ונוטלו כשרוצה, {ו}מאידך {כתיב} (דברים יא יד): {"ואספת דגנך"}, הרי שהדגן של ישראל.

{לא קשיא.}

{כאן,} הפסוק שנאמר בו "ואספת דגנך" עוסק {בזמן שישראל עושים רצונו של מקום} שאז הדגן שלהם הוא.

{כאן,} הפסוק שנאמר בו "ולקחתי דגני בעתו" עוסק {בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום}, שאז הקדוש ברוך הוא נוטלו ומראה להם ששלו הוא.

{תנו רבנן: "ואספת דגנך"} - {מה תלמוד לומר?}

{לפי שנאמר} (יהושע א ח): {"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול} נלמד את ה{דברים} שבפסוק {ככתבן} שלא יעסוק האדם כלל בפרנסתו אלא אך ורק בלימוד התורה?

{תלמוד לומר: "ואספת דגנך"}, ללמדינו ש{הנהג בהן} עם דברי התורה גם {מנהג דרך ארץ} שתהא עוסק גם בפרנסתך (22), {דברי רבי ישמעאל}.

{רבי שמעון בן יוחי אומר}: וכי {אפשר} לומר כדברי רבי ישמעאל, והרי אם {אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת} נשיבת {הרוח, תורה מה תהא עליה!?}

{אלא} בהכרח יש ליישב הענין באופן שונה ולומר שהפסוק שנאמר בו "לא ימוש ספר התורה מפיך" מתקיים {בזמן שישראל עושין רצונו של מקום,} שאז {מלאכתן נעשית על ידי אחרים} והם עצמן יכולים לעסוק אך ורק בתורה, {שנאמר} (ישעיהו סא ה): {"ועמדו זרים ורעו צאנכם".}

{ו}אילו {בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום,} שאז, כיון שלא זכו {מלאכתן נעשית על ידי עצמן,} מתקיים בהם הפסוק {שנאמר} (דברים יא ד): {"ואספת דגנך"} (23) ואינם יכולים לעסוק אך ורק בתורה.

{ולא עוד אלא ש}גם {מלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר} (דברים כח מח): {"ועבדת את אויבך".}

{אמר אביי: הרבה עשו כ}דברי {רבי ישמעאל,} שבד בבד עם עסק התורה עסקו בפרנסתם - {ועלתה בידן}. והרבה עשו {כרבי שמעון בן יוחי} - {ולא עלתה בידן.}

{אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן} שקוצרים בהם את התבואה, {וביומי תשרי} שדורכים בהם את הענבים בגתות היין וסוחטים בהם את השמן בבתי הבד - {לא תתחזו קמאי} אלא בטלו את לימודיכם ועיסקו בפרנסת ביתכם {כי היכי} [כדי] {דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא} [במשך כל השנה].

{אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים}.

{דורות הראשונים} אף על פי (24) ש{עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי}, כיון שהיו חסידים - {זו וזו נתקיימה בידן.} אבל {דורות האחרונים} שלא היתה מעלתן כדורות הראשונים, אף על פי ש{עשו מלאכתן קבע ותורתן עראי} - {זו וזו לא נתקיימה בידן.}

{ואמר רבה בר רב חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים.}

{דורות הראשונים} שחפצו לקיים מצוות ה' {היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון} [פתח החצר והבית] {כדי} שיראו "פני הבית" ובכך {לחייבן במעשר} וכפי שיבואר בסמוך.

אבל {דורות האחרונים} שלא היתה מעלתן כדורות הראשונים היו {מכניסים פירותיהן דרך גגות דרך חצירות} (25) ו{דרך קרפיפות כדי} שלא יראו את "פני הבית" ובכך {לפטרן מן המעשר.}

{דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר} מן התורה (26) - {עד שיראה פני הבית} והצד שבו הפתח הוא פני הבית (27). {שנאמר} (דברים כו יג): לענין ביעור מעשרות {"בערתי הקדש מן הבית"}. וכיון שהביעור חייב להיות מהבית משמע מכך שלא נקבע חיובו עד שיכנס לבית (28).

{ורבי יוחנן אמר: אפילו} הכניס הטבל אל {חצר} הבית הריהי {קובעת} את התבואה והפירות לחיוב מעשר.

{שנאמר} (שם יב): {"ואכלו בשעריך ושבעו".}

שנינו במשנה: על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ {חוץ מן היין} שעל היין הוא אומר "בורא פרי הגפן".

מקשה הגמרא: {מאי שנא יין} שתיקנו לו נוסח ברכה בפני עצמו בשונה משאר פירות האילן (29).

{אילימא משום דאשתני לעלויא} בכך שנהפך מ"ענב" ל"יין" [שיין מעלתו גדולה יותר מענבים] (30) לכן {אשתני} גם {ל}ענין {ברכה} וקבעו לו נוסח לעצמו.

{והרי שמן, דאשתני לעלויא} בכך שנהפך מ"זית" ל"שמן" [ושמן מעלתו גדולה יותר מזתים] {ו}בכל זאת {לא אשתני} השמן {ל}ענין {ברכה} שלא קבעו לו נוסח לעצמו. {דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי} {העץ} כפי שמברכים על הזתים.

מתרצת הגמרא: {אמרי: התם} לענין שמן, הטעם שלא קבעו לו נוסח לעצמו הוא {משום דלא אפשר,}

{היכי ניבריך} עליו?

{אי ניבריך} עליו {"בורא פרי הזית"}, הרי {פירא גופיה "זית" אקרי}, וכיון שהפרי עצמו קרוי "זית" נמצא שהנוסח "בורא פרי הזית" מתפרש שה' ברא את השמן שהוא פריו של הזית וזה לא יתכן, שהרי השמן הוא יצירתו של האדם ולא יצירת הבורא. [אבל יין, כיון שהעץ קרוי "גפן" נמצא ש"פרי הגפן" הוא הענב - שהוא יצירתו של הבורא - ולכן שייך לברך עליו "בורא פרי הגפן" כלומר "הענב" שממנו נעשה היין.

מקשה הגמרא: {ונבריך עליה בורא פרי עץ זית} בדומה לברכת "בורא פרי הגפן"?

{אלא}, (31) {אמר מר זוטרא}: טעם אחר לחלק בין יין לשמן.

{חמרא}, יין, {זיין}, מזין, ומשום חשיבות זו קבעו לו נוסח ברכה לעצמו, אבל {משחא}, שמן, {לא זיין}.

מקשה הגמרא: {ו}כי {משחא לא זיין!?}

{והתנן: הנודר} שלא יהנה {מן המזון} - {מותר במים ובמלח.}

{והוינן בה}: כיון שמשמע ממשנה זו ש{מים ומלח} בלבד {הוא דלא אקרי "מזון", הא כל מילי אקרי מזון, נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא ב}מאכלים העשויים מ{חמשת המינין} של דגן {בלבד}, כי רק הם לבדם קרוים "מזון".

{ואמר רב הונא} ליישב קושיא זו: שאין המשנה בנדרים עוסקת במי שאסר על עצמו בנדר להנות מ"מזון", כי "מזון" כולל באמת רק את חמשת המינין בלבד וכדברי רב ושמואל.

אלא {באומר: כל} דבר {הזן} את האדם אסור {עלי} בקונם, ומשום כך הוא נאסר בכל חוץ ממים ומלח כי כל הדברים מלבדם מזינים את האדם במידה מסויימת אף שאינם קרויים "מזון".

חוזרת הגמרא לענין שלפנינו ומקשה: {אלמא} נמצינו למדים ממשנה זו ש{משחא זיין} שהרי הנודר מכל דבר ש"זן" אסור בשמן זית, ומדוע אם כן לא תיקנו לשמן נוסח לעצמו כפי שתיקנו ליין?

{אלא} מבארת הגמרא טעם אחר לחילוק שבין יין לשמן.

{חמרא סעיד}, משביע, ומשום חשיבות זו קבעו לו נוסח ברכה לעצמו, {ו}אילו {משחא לא סעיד}.

מקשה הגמרא: {וחמרא} - {מי סעיד?}

{והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא} [ערב חג הפסח] {כי היכי דנגרריה ללביה} [כדי לעורר תאבונו] {ו}על ידי כך {ניכול מצה טפי.} הרי ששתיית היין אינה משביעה, אלא אדרבה, מעוררת התאבון.

מתרצת הגמרא: באופן שכמות היין היא {טובא} הריהו {גריר} [מעורר התיאבון], וזוהי הכמות שרבא שתה. אבל כשכמות היין היא {פורתא} הריהו {סעיד,} וכיון שיש ליין תכונה שסועד את הלב [בכמות מסויימת] תיקנו לו נוסח ברכה לעצמו (32).

שוב מקשה הגמרא: {ומי סעיד} היין כלל?

{והכתיב} (תהלים קד טו): {"ויין} - {ישמח} {לבב אנוש, ולחם לבב אנוש יסעד".} משמע {נהמא הוא דסעיד}, ואילו {חמרא לא סעיד} אלא אך ורק משמח!?

מתרצת הגמרא: כוונת הפסוק אינה לומר שהיין אינו משביע, {אלא} הכונה היא ש{חמרא אית ביה תרתי} - {סעיד ומשמח} (33), ואילו {נהמא} - {מסעד סעיד}, אבל {שמוחי לא משמח}.

מקשה הגמרא: {אי הכי,} כיון שהיין משביע {נבריך עליה} לאחריו {שלש ברכות} של "ברכת המזון", כפי שמברכים על הלחם.

מתרצת הגמרא: אף על פי שהיין משביע אין מברכין עליו "ברכת המזון" משום ש{לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה} בשונה מ"לחם" שבני אדם קובעים עליו סעודתם.

{אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אי קבע עלויה} [על היין] {סעודתיה מאי?} וכי יברך על היין ג' ברכות (34).

{אמר ליה: לכשיבא אליהו ויאמר} - {אי הויא קביעותא.} {השתא מיהא} כיון שאין בני אדם קובעים סעודתם על היין, הרי אף אם אחד יקבע עליו סעודתו {בטלה דעתו אצל כל אדם} ואין קביעותו קביעות (35).

{גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ} (36).

שואלת הגמרא: {היכי דמי?}

{אילימא דקא שתי ליה} כמות שהוא - הרי {איזוקי מזיק ליה} לגוף (37) ואין זו אכילה (38) הטעונה ברכה (39).

{דתניא}: זר {השותה שמן של תרומה} בשוגג, {משלם} לכהן רק {את הקרן} שהרי הפסיד לכהן את ממונו. {ואינו משלם את החומש} כפי שמשלם מי שאכל תרומה הראויה לאכילה, כי שתית השמן אינה נחשבת לאכילה אלא כמעשה היזק. אבל זר {הסך שמן של תרומה} בשוגג, כיון שה"סיכה" נחשבת כ"שתיה" {משלם} לכהן {את הקרן ומשלם} לו גם {את החומש.} - הרי ששתיית שמן אינה נחשבת ל"אכילה" ואם כן אין לברך עליו.

מנסה הגמרא ליישב: {אלא דקא אכיל ליה} לשמן {על ידי} שמלפת (40) בו את {הפת} שבאופן כזה אין השמן מזיק לו וממילא נחשבת אכילתו ל"אכילה" החייבת בברכה.

דוחה הגמרא: {אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא} השמן {טפל} שהרי בא ללפת אם הפת.

{ותנן: זה הכלל כל} מזון {שהוא עיקר ו}אוכל {עמו} מאכל אחר שהוא {טפלה} - {מברך} ברכה אחת {על העיקר ופוטר} בה גם {את הטפלה}. ואם כן באופן שאוכל השמן על ידי שמלפת בו את הפת אין השמן זקוק כלל לברכה.

מנסה הגמרא ליישב באופן אחר: {אלא דקא שתי ליה} לשמן {על ידי} נתינתו אל תוך מרק הקרוי {"אניגרון",} שדרך שתיית ה"אניגרון" הוא על ידי שמערבים בו שמן ובאופן כזה אין השמן מזיק לו וממילא נחשבת שתייתו ל"אכילה" החייבת בברכה.

{דאמר רבה בר שמואל: "אניגרון"} הוא {מיא דסלקא} [מרק תרד] {"אנסיגרון"} הוא {מיא} {ע} {דכולהו שלקי} [מרק ירקות מכל המינים].