דוחה הגמרא: {אם כן, הוה ליה "אניגרון" עיקר ושמן טפל} לו.
{ותנן: זה הכלל כל} מזון {שהוא עיקר ו}אוכל {עמו} מאכל אחר שהוא {טפלה} - {מברך} ברכה אחת {על העיקר ופוטר} בה גם {את הטפלה}, ואם כן כששותה שמן על ידי עירובו ב"אניגרון" אין השמן זקוק כלל לברכה (1).
מתרצת הגמרא: {הכא במאי עסקינן} - {בחושש בגרונו}, ולרפואתו נותן כמות מרובה מהשמן לתוך האניגרון ואז השמן עיקר ויש לברך עליו ברכת "בורא פרי העץ" שהרי אינו מזיקו אלא אדרבה מועיל לו (2).
{דתניא: החושש בגרונו} בשבת - {לא יערענו} לא יגרגר גרונו {בשמן} באופן שכונתו מ{תחלה} שלאחר הגרגור יפלטנו מפיו ולא יבלענו, {בשבת} - כי ניכר שעושה כן לרפואה, וחכמים גזרו שלא לעשות בשבת מעשה לצורך רפואה גזירה שמא הדבר יביאנו לידי "שחיקת סממנים" [טחינת סממנים הנצרכים לרפואה] שהיא אסורה בשבת. {אבל נותן} הוא אפילו {שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע} שאז אין הדבר ניכר שעושה כן לרפואה אלא נראה ששותהו להנאתו (3).
מקשה הגמרא: כיון שמדובר באופן שהשמן אינו מזיקו כי הוא מעורב עם "אניגרון" וגם הוא "עיקר" אצלו בתערובת הרי {פשיטא} שתהא ברכתו "בורא פרי העץ" ומה השמיענו רב יהודה אמר שמואל?
מתרצת הגמרא: {מהו דתימא כיון דלרפואה} {קא מכוין} ולא להנאה היה מקום לטעות ולומר ש{לא לבריך עליה כלל,} כי לא תיקנו ברכות הנהנין אלא על ההנאה הבאה מהמאכל ולא על תועלת אחרת שבאה, {קמשמע לן כיון דאית ליה} בפועל {הנאה מיניה} אף שאין כונתו לכך {בעי ברוכי} (4).
{קמחא דחיטי} האוכל קמח חטה (5).
{רב יהודה אמר}: ברכתו {"בורא פרי האדמה"} כפי שמברכים על החטה עצמה קודם שנטחנה.
{ורב נחמן אמר}: ברכתו {"שהכל נהיה בדברו".} כי מאחר שהחטה השתנתה מצורתה הקודמת ה"שינוי" מפקיע שם "פרי" ממנה.
{אמר ליה רבא לרב נחמן: לא תיפלוג עליה דרב יהודה}, משום {דרבי יוחנן ושמואל קיימי כוותיה.} {דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית} - {מברכין עליו "בורא פרי העץ". אלמא: אף על גב דאשתני} הפרי ונעשה שמן, מכל מקום {במילתיה קאי} במעמדו הקודם הוא נשאר וברכתו עדיין "בורא פרי העץ" כפי שהיתה ברכתו קודם שהשתנה. {הא נמי} קמח חטה {אף על גב דאשתני} מגרעינים לקמח, {במלתיה קאי,} ויש לברך עליו "בורא פרי האדמה" כפי שמברכים על החטה עצמה קודם שנטחנה (6).
דוחה רב נחמן את דברי רבא: {מי דמי} קמח לשמן?
{התם}, ה"שמן", {לית ליה עלויא אחרינא}, אלא הפיכתו ל"שמן" זהו יעודו ותכליתו ולשם כך נטעוהו לעץ הזית, ולכן על אף השינוי נחשב ה"שמן" כ"פרי" הזית. שהרי אדרבה השינוי הוא זה שהביא את הפרי לשלימותו ולתכלית שלשמה הוא ניטע. אבל {הכא} ה"קמח" הרי {אית ליה עלויא אחרינא ב}מה שעושים ממנו {פת} ונמצא שכאשר נטחנו החטים והשתנו לא הגיעו בכך עדיין ליעוד שלשמו גידלו אותם, ולכן מצב ביניים זה מפקיע את שם ה"פרי" שהיה להם ובשלב זה ברכתו היא "שהכל" (7).
מקשה הגמרא: {וכי} דבר שהשתנה ו{אית ליה עלויא אחרינא} - {לא מברכינן עליה "בורא פרי האדמה" אלא "שהכל"? והא אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: א"קרא"} [על דלעת] {חייא} שאינה מבושלת {ו}על {קמחא דשערי} [קמח שעורה] - {מברכינן עלייהו "שהכל נהיה בדברו"}.
מדייקת הגמרא: {מאי לאו} נקט שמואל בדבריו "קמח שעורה" משום שהוא גרוע ולכן ברכתו "שהכל". אבל קמח {דחיטי} שהוא משובח, יש לברך עליו {"בורא פרי האדמה"!?} (8) דוחה הגמרא: {לא}. ודאי שמואל מודה שקמח {דחיטי נמי} ברכתו {"שהכל נהיה בדברו"}, וכברכה שנתקנה לקמח שעורים.
מקשה הגמרא: אם כן, {ולשמעינן} שמואל שמברכים "שהכל" על קמחא {דחיטי, וכל שכן} נדע שמברכים ברכה זו על קמחא {דשערי,} שהרי גרוע הוא יותר מקמח חטה?
מתרצת הגמרא: {אי אשמעינן} שמואל את דינו שמברכים "שהכל" בקמח {דחיטי, הוה אמינא: הני מילי דחיטי, אבל דשערי} כיון שהוא גרוע כל כך {לא לבריך עליה כלל.} לכן {קמשמע לן} שמואל שמברכים עליו "שהכל" (9).
מקשה הגמרא: איך יתכן שהיה מקום לטעות ולומר שאין מברכים על קמח שעורים כלל?
{ומי גרע} אותו קמח {מ"מלח" ו"זמית"} [מי מלח (10)] שמברכים עליהם ברכת "שהכל"?
{דתנן: על המלח ועל הזמית אומר "שהכל נהיה בדברו"!}
מתרצת הגמרא: {איצטריך} שמואל להשמיענו שמברכים על קמח שעורים "שהכל", משום ש{סלקא דעתך אמינא: דוקא "מלח" ו"זמית" עביד אינש} [עשוי אדם] {דשדי לפומיה} [שיטלם לפיו] דרך מקרה. {אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני} [הקמח גורם לתולעים במעיים] היה מקום לומר ש{לא לבריך עליה כלל} מאחר שהוא מזיק.
{קמשמע לן} שמואל, {כיון דאית ליה הנאה מיניה} אף על פי שהוא מזיק {בעי ברוכי} (11).
{"קורא"} - האוכל ענף צעיר של דקל בשנתו הראשונה שעדיין לא הספיק להתקשות כעץ {רב יהודה אמר}: ברכתו {"בורא פרי האדמה", ושמואל אמר}: ברכתו {"שהכל נהיה בדברו".}
מבארת הגמרא סברת המחלוקת: {רב יהודה אמר "בורא פרי האדמה"} - הואיל ו{פירא} (12) {הוא, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו} - {הואיל וסופו} בשנה הבאה {להקשות} כעץ ואז לא יהא ראוי כלל לאכילה, לכן גם עתה בהיותו רך אין לו חשיבות "פרי" וברכתו "שהכל".
{אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא!} [חריף הינך] {כוותך מסתברא! דהא} גם {צנון} אם לא יתלשוהו בזמנו {סופו להקשות} כעץ {ו}אף על פי כן {מברכינן עליה} בעודו ראוי לאכילה {"בורא פרי האדמה"} ואם כן גם על ה"קור" היה ראוי לברך "בורא פרי האדמה" אף שסופו להקשות.
דוחה הגמרא: {ולא היא}, אין להוכיח מ"צנון" כדעת רב יהודה. משום ש{"צנון" נטעי אינשי אדעתא דפוגלא} [על דעת לאוכלו כשהוא רך שאז הוא קרוי "פוגלא"], וכיון שבעודו רך זהו עיקר יעודו יש לו חשיבות "פרי" אף אם בסופו יתקשה כעץ.
אבל {דקלא לא נטעי אינשי אדעתא ד"קורא",} שאין ה"קורא" עיקר יעודו של הדקל, הלכך אין לו חשיבות במצבו זה, ואין לברך עליו "בורא פרי האדמה" (13).
מקשה הגמרא: {ו}כי {כל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי} - {לא מברכינן עליה} את ברכתו הראויה לו? {והרי "צלף"} [מין עץ שבנוסף לפריו גם כמה מחלקיו ראוים לאכילה] {דנטעי אינשי אדעתא ד}אכילת {"פרחא"} שהוא פריו של עץ זה, {ותנן: על} אכילת {מיני} [חלקיו השונים] של {"נצפה"} [צלף] מברכים כך:
{על העלין ועל התמרות} הגדלות בתוך העלים - {אומר: "בורא פרי האדמה",}
{ועל האביונות} היינו ה"פרחא" שהוא עיקר פריו של הצלף {ועל הקפריסין} הקליפה העוטפת את הפרי ודרכה להאכל עמו, {אומר: "בורא פרי העץ"}. הרי שמברכים "בורא פרי האדמה" על העלים והתמרות אף שלא נטעו את הצלף עבורם (14).
מתרצת הגמרא: {אמר רב נחמן בר יצחק: "צלף"} - {נטעי אינשי} גם {אדעתא ד"שותא"} [על דעת לאכול שאר חלקיו כעלים ותמרות] משום שתלישתם אינה ממעטת ומזיקה לאילן. אבל {דקלא} - {לא נטעי אינשי אדעתא ד"קורא",} כיון שתלישת ה"קורא" מהדקל ממעטת את ענפיו ופוגעת באילן עצמו ולכן אין לו חשיבות וברכתו "שהכל" (15).
{ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה} שקראו "שיננא" - {הלכתא כותיה דשמואל} שמברכים על "קורא" "שהכל נהיה בדברו".
{אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ} (16) - {זורק} (17) {את האביונות} כיון שהם "פרי" לכולי עלמא ואסורים באיסור ערלה, {ואוכל את הקפריסין} [הקליפות] וכפי שיבואר הטעם בסמוך.
מקשה הגמרא על דברי רב: {למימרא דאביונות פירי} ולכן אסורים בערלה {ו}אילו {קפריסין לאו פירי} ולכן מותר לאכלם.
{ורמינהו: על מיני נצפה} [על חלקי הצלף] מברכים כך: {על העלים} (18) {ועל התמרות} (19) {אומר "בורא פרי האדמה", ועל האביונות ועל הקפריסין אומר "בורא פרי העץ"}, הרי מוכח שגם הקליפות נחשבות כ"פרי".
מתרצת הגמרא: {הוא} רב הסובר שהקליפות אינן נחשבות ל"פרי" {דאמר כרבי עקיבא} החולק על ברייתא זו וסובר שאין הקליפות נחשבות ל"פרי".
{דתנן: רבי אליעזר אומר: צלף} - {מתעשר}ים בו {תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר}ים בו {אלא אביונות בלבד מפני ש}רק {הוא פרי,} וכשם שרבי עקיבא סובר כך לענין חיוב מעשרות כך סובר הוא לענין איסור ערלה שהקפריסין אינן נחשבות לפרי מקשה הגמרא: {ונימא} רב {"הלכה כרבי עקיבא"!} ונבין מכך שגם לענין ערלה רק האביונות נחשבות ל"פרי" ומדוע הוצרך רב להשמיענו דין בפני עצמו שהאביונות אסורות משום ערלה.
מתרצת הגמרא: {אי אמר} רב ש{"הלכה כרבי עקיבא", הוה אמינא} ש{אפילו בארץ} ישראל שאיסור ערלה הוא מהתורה הלכה כמותו והקפריסים מותרים באכילה, {קמשמע לן} רב שרק בחוץ לארץ פסק כרבי עקיבא כיון שכלל הוא בידינו שדברים שנחלקו בהם תנאים אם נוהג בהם איסור ערלה [או כלאיים (20)] אזי {כל המיקל} באיסורם של הפירות ש{בארץ} ישראל {הלכה כמותו} בפירות ש{בחוצה לארץ} (21) - {אבל בארץ} ישראל {לא} פסק רב כמותו.
מקשה הגמרא: {ונימא} רב: {"הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ",} וממילא היה מובן שהטעם לכך הוא משום {דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ!?}
מתרצת הגמרא: {אי אמר הכי, הוה אמינא: הני מילי} נאמרו רק ל{גבי מעשר אילן} שאודותיו דיבר רבי עקיבא, משום {דבארץ גופא} חיובו הוא {מדרבנן} (22) בלבד (23),
{אבל} ל{גבי ערלה דבארץ} ישראל איסורה הוא {מדאורייתא} - {אימא} ש{בחוצה לארץ נמי נגזור} ונאסור את הקפריסין שלא יבואו להקל בהם גם בארץ ישראל, {קמשמע לן} - שמותרים הם וכדעת רבי עקיבא.
{רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות} של צלף ערלה {וקאכיל קפריסין. אמר ליה} רבינא: {מאי דעתך} בזה שהינך אוכל את הקפריסין של ערלה, האם משום שאתה סובר {כרבי עקיבא דמיקל} ואינו מחשיב את הקפריסין כפרי וכלל הוא ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ".
אם כן, {ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי} מרבי עקיבא וסוברים שאף האביונות אינם פרי ודאי, ומשום הכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" תהא הלכה כמותם (24).
{דתנן} בברייתא: {צלף} - {בית שמאי אומרים}: אם מגדלים אותו בסמוך לגפן הרי הוא נאסר משום איסור {כלאיים בכרם},
{ובית הלל אומרים: אין} הצלף נאסר משום {כלאיים בכרם,} {אלו ואלו מודים ש}הצלף {חייב ב}דין {ערלה,}
דנה הגמרא בביאור דברי הברייתא: {הא גופא קשיא!}
{אמרת} בתחלת הברייתא: {צלף} - {בית שמאי אומרים}: הרי הוא {כלאים בכרם, אלמא} צלף {מין ירק הוא}, שהרי איסור כלאים נאמר רק בירק או דגן הגדלים בכרם ולא באילן הגדל בו.
{והדר תני} בסוף הברייתא: {אלו ואלו מודים ש}הצלף {חייב ב}דין {ערלה, אלמא,} צלף {מין} {אילן הוא!?}
מתרצת הגמרא: {הא לא קשיא!}
כי {בית שמאי ספוקי מספקא להו} אם צלף הוא ירק או עץ {ו}לכן {עבדי הכא} בערלה {לחומרא והכא} בכלאיים {לחומרא}.
ומעתה מקשה רבינא למר בר רב אשי: {מכל מקום, לבית שמאי הוה ליה} צלף {ספק ערלה} שהרי לדבריהם יתכן שהוא ירק,
{ותנן}: דבר שהוא {ספק ערלה,} - {בארץ ישראל} שאיסור ערלה הוא מהתורה, הריהו {אסור} משום ש"ספק דאורייתא לחומרא",
{ובסוריא} שדינה כחוצה לארץ (25), הריהו {מותר, ובחוצה לארץ} [מקומות הרחוקים מארץ ישראל יותר מסוריא] הקילו יותר (26), שאפילו היה לאדם החשוד על הערלה פרדס והיו בו גם נטיעות האסורות באיסור ערלה {יורד} אדם המקפיד על איסור ערלה אל פרדסו של החשוד