ו{לוקח} ממנו את הפירות שהחשוד נותן לו למרות שיש חשש שיביא לו פירות מנטיעות האסורות בערלה, {ובלבד שלא יראנו} הלוקח - לחשוד ש{לוקט} מהנטיעות האסורות בערלה.
ולכן מקשה רבינא, היות שלדעת בית שמאי צלף הוא ספק ירק ספק עץ נמצא שמדין "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" יש להכריע כמותם, ומדוע אם כן זרקו את האביונות של הצלף וחששו לאיסור ערלה שעליהם.
מיישב מר בר רב אשי לרבינא שיש לחלק בין להכריע כקולתו של רבי עקיבא לבין להכריע כקולתם של בית שמאי. ששיטת {רבי עקיבא} המיקל לומר שרק האביונות שבצלף נחשבות ל"פרי" {במקום} שיטתו של {רבי אליעזר} החולק עליו וסובר שגם הקפריסין והתמרות נחשבות ל"פרי", אינה בטילה כלפי רבי אליעזר, ולכן {עבדינן כותיה} כי תקף בזה הכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ".
אבל במחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל הואיל {ו}שיטת {בית שמאי} המקילים לומר שאף האביונות שבצלף אינם נחשבות ל"פרי" ב{מקום} שיטתם של {בית הלל אינה משנה} ובטלה כלפי בית הלל, ממילא נמצא שהצלף נחשב כודאי עץ ולכן האביונות אסורות משום ערלה גם בחוצה לארץ.
מקשה הגמרא: אף שנכון הדבר שלרבי עקיבא אין הקפריסין חייבים במעשר משום שאינם "פרי", מכל מקום {ותיפוק ליה} לאוסרם באיסור ערלה משום {דנעשה} הקפריסין {"שומר" לפרי} ומגן עליו, { ורחמנא אמר} ביחס לערלה (ויקרא יט כג): {"וערלתם ערלתו, את פריו"} ודורשים מתיבת {"את"} לרבות גם את {הטפל לפריו} שאסור באיסור ערלה.
{ומאי ניהו} הטפל לפרי - {"שומר" לפרי}.
ומדוע התירו רב ומר בר אשי לאכול את הקפריסין.
{אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה שומר לפרי}
- {היכא דאיתיה} לקליפה המגינה על הפרי {בין ב}שעה שהפרי {תלוש} ו{בין ב}שעה שהפה עדיין {מחובר}.
אבל {הכא} בקפריסין, רק {ב}פרי {מחובר איתיה} לקפריסין אבל {ב}פרי {תלוש ליתיה} לקפריסין לפי שהם נושרים בשעה שהפרי מתבשל על העץ, ולכן אינם נחשבים "שומר" לפרי.
{איתיביה אביי} לרבא: והרי שנינו במסכת עוקצין: {פטמא} [פרח] שבראשו {של רמון} - {מצטרפת} עם הרימון לשיעור "כביצה" לטמאות אוכלים אחרים במגעם על אף שאין הפיטמא נאכלת, היות שהיא משמשת כ"שומר" לפרי.
{וה"נץ" שלו} [השערות הגדלות בתוך הפיטמא] - {אין מצטרף} להשלים לשיעור "כביצה", לפי שהוא נחשב ל"שומר מעל שומר" [מקומו מעל הפיטמא],
ודייק אביי: {מדקאמר "הנץ שלו} - {אין מצטרף", אלמא, ד}הנץ {לאו "אוכל" הוא,}
{ו}בכל זאת {תנן גבי ערלה: קליפי רמון והנץ שלו} וכן {קליפי אגוזים והגרעינין} (1) - חייבין בערלה! כיון שהתרבו מ"את פריו" את הטפל לפריו.
והרי עוד קודם שהפרי נתלש מהאילן ה"נץ" כבר נושר הימנו ונמצא שכשהפרי תלוש ה"נץ" כבר אינו משמש לו כ"שומר", ואף על פי כן חייבים עליו משום ערלה, ומוכח שאף אם אינו שומר את הפרי בתלוש מכל מקום הוא נחשב עדיין כ"שומר" ואסור באיסור ערלה,
{אלא אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה להו} {שומר לפירי} - {היכא דאיתיה בשעת גמר פירא,} ומאחר שבשעת בישולו של הרימון עדיין ה"נץ" מחובר אליו לכן הוא נחשב כ"שומר" ואסור משום ערלה, אבל {האי קפרס} [קפריסין] {ליתיה בשעת גמר פירא} אלא הוא נושר בסמוך לזמן בישולו של הפרי לכן אינו נחשב כ"שומר" ומותר משום איסור ערלה.
מקשה הגמרא: {איני}, וכי משום שהשומר נושר מהפרי קודם בישולו כבר אינו נחשב ל"שומר"? {והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני "מתחלי"} [הקליפות השומרות על התמרים בתחלת גידולם בהיותם קטנים] {דערלה,} - {אסירי, הואיל ונעשו שומר לפירי!}
{ו}הרי קליפות אלו הנחשבות {שומר לפירי} - {אימת הוי} [באיזה זמן שומרים הם על הפרי], {בכופרא} כשעדיין התמרים קטנים ונושרים מהם זמן רב קודם לבישולם, בדומה לקפריסין שעל האביונות, {ו}בכל זאת {קא קרי ליה שומר לפירי} ואסור משום ערלה!?
מתרצת הגמרא: {רב נחמן} - {סבר לה כרבי יוסי} הסובר שגם זמן רב קודם בישול הפרי הריהו נחשב ל"פרי" ונאסר משום ערלה ולכן גם השומר שהיה עליו קודם בישולו נחשב ל"שומר הפרי" ונאסר אף הוא משום ערלה.
{דתנן: רבי יוסי אומר: סמדר} [ענב בשלב שהפרחים שעל הגפן נושרים וכל גרגיר ניכר לעצמו] על אף קוטנו הריהו {אסור} משום ערלה {מפני שהוא} נחשב כבר {פרי}.
{ופליגי רבנן עליה}, וסוברים שבשלב זה עדיין אינו נחשב לפרי וממילא גם השומר שלו אינו נחשב ל"שומר הפרי" ואין לאוסרו.
ומאחר ש"יחיד ורבים הלכה כרבים" סבר רבא שהקפריסין מותרים משום ערלה שהרי הם שומרים על האביונות רק בעודם קטנים כשעדיין אין שם "פרי" עליהם וממילא אינם נחשבים כ"שומר פרי".
{מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: ו}כי {בשאר אילני} חוץ מהגפן {מי פליגי רבנן עליה} דרבי יוסי?
{והתנן: מאימתי} מאיזה שלב בגידול הפרי נאמר הדין ש{אין קוצצין את האילנות בשביעית} מחמת האיסור להפסיד את הפירות שגדלים עליהם,
{בית שמאי אומרים: כל האילנות} - {מהזמן שיוציאו} את הפרי כבר חל האיסור לקוצצם, {ובית הלל אומרים: החרובין} אסור לקוצצם רק {מ}הזמן {שישרשרו} [משייראה בהם כמין "שרשרת"], {והגפנים} אסור לקוצצם רק {משיגרעו}, ולקמן יבואר מהו שיעור זה. {והזתים} אסור לקוצצם {מ}הזמן {שיניצו} [משיגדל ה"נץ" סביבם], {ושאר כל האילנות משיוציאו} את הפרי וכדברי בית שמאי (2).
מבארת הגמרא מהו שיעור "גרוע" שהוזכר בברייתא:
{ואמר רב אסי}: בכל מקום ששנו חכמים "בוסר" - {הוא "בוסר" הוא "גרוע" הוא} {"פול הלבן",} ושלושתם דבר אחד, ונמצא ש"גרוע" היינו "בוסר".
מקשה הגמרא: וכי {"פול הלבן" סלקא דעתך} לומר שהוא שיעור הנאמר בענבים, והרי "פולים" הם מין פרי בפני עצמו!?
{אלא אימא: שיעורו} של הבוסר הקרוי "גרוע" הוא {כ}גודלו של {"פול הלבן".}
ולכן מקשה רב שימי לרבא: {מאן שמעת ליה דאמר: "בוסר} - {אין"} שדוקא כשהגיע הענב לשלב של בוסר הריהו נחשב לפרי ואילו כשהוא עדיין בשלב ההתחלתי הנקרא {"סמדר"} - {לא} נחשב לפרי? {רבנן} הם הסוברים כך, שהרי למדנו לעיל לענין איסור ערלה שלרבי יוסי גם "סמדר" נחשב ל"פרי", {וקתני} בדעת חכמים: שהשיעור ב{שאר כל האילנות} הוא {משיוציאו} (3), ונמצא אם כן שלענין "אביונות" גם חכמים מודים לרבי יוסי שמיד בתחלת יציאתם בעוד הקפריסין עליהם הם נחשבים כבר ל"פרי", ויקשה מזה על רבא הסובר שהקפריסין אינם נחשבים "שומר" משום שהם נושרים מעל הפרי קודם שהתבשל וחל עליו שם "פרי".
{אלא} (4) {אמר רבא: היכא אמרינן דהוי שומר לפרי} - {היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית} פירא, [מתייבש הפרי], אבל {הכא} בקפריסין גם {כי שקלת ליה} הקפריסין מהאביונות {לא מיית פירא,} ולכן אינו נחשב ל"שומר".
{הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא} - {ויבש רמונא, ושקלוה לפרחא} [לקפריסין] {דביטיתא} [מהאביונות] - {ואיקיים ביטיתא.}
[(5) {והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את} {האביונות ואכיל את הקפריסין, ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו} - {לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עליה "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה"}] (6).
{פלפל}: שדרך לאוכלם בתערובת עם דברים אחרים - אם רוצה לאוכלם בפני עצמם.
{רב ששת אמר}: ברכתם {שהכל, רבא אמר: לא} מברכים עליהו {כלום,} לפי שאין דרך לאוכלם בפני עצמם ואין הנאה באכילתם {ואזדא רבא לטעמיה,}
{דאמר רבא}: מי ש{כס} [כל האוכל דבר שלא כדרך אכילתו קרוי "כוסס" ואף כאן אין דרך לאוכלו בפני עצמו (7)] {פלפלי ביומי דכפורי}
- {פטור} מחיוב "כרת", שאין זו "אכילה",
וכן אם {כס זנגבילא} [מין תבלין הקרוי "זנגביל" ואין דרך לאוכלו בפני עצמו] {ביומא דכפורי} - {פטור,} וסובר רבא שהוא הדין לענין ברכה אין אכילת הפלפלים נחשבת ל"אכילה" (8),
{מיתיבי} ממה ששנינו בברייתא: {היה רבי} {מאיר אומר: ממשמע שנאמר} (ויקרא יט כג): {"וערלתם ערלתו את פריו", איני יודע שעץ מאכל הוא?} והרי ברור שהנידון הוא איסור אכילת פרי הראוי לאכילה, {אלא מה תלמוד לומר} בתחלת הפסוק (שם) "ונטעתם כל {עץ מאכל",} והרי תיבת "מאכל מיותרת היא!?
{להביא}, לרבות איסור ערלה אף בפירות {עץ שטעם עצו ופריו שוה!}
{ואיזהו?} - {זה הפלפלין.}
{ללמדך, שהפלפלין חייבין בערלה}, שלא נטעה לומר, כיון שהעץ נמוך אין הפלפלים נחשבים כ"פרי עץ" אלא מין ירק הם. (9) {וללמדך} דבר נוסף, {שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר} (דברים ח ט): {"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה".}
נמצינו למדים מדברי הברייתא שפלפלים נחשבים כפרי הראוי למאכל שאם לא כן לא היו נאסרים באיסור ערלה וקשיא לרבא שאמר שאין הפלפלים ראוים לאכילה.
מתרצת הגמרא: {לא קשיא.}
{הא} הברייתא האוסרת פלפלים באיסור ערלה עוסקת {ברטיבתא} [פלפל רטוב הראוי לאכילה ונחשב משום כך לפרי.
{הא} רבא הפוטר את האוכלם ביום הכיפורים מכרת ופוטר את האוכלם מברכה עוסק {ביבשתא} [פלפל יבש] שאינו נאכל בפני צעמו.
{אמרי ליה רבנן למרימר}: וכי {כס זנגבילא ביומא דכפורי} - {פטור?}
{והא אמר רבא: האי המלתא} [מאכל העשוי מתבלינים כתושים בדומה לזנגביל ומעורבים בדבש] (10) {דאתיא מבי הנדואי} [הבאה מארץ כוש] (11), {שריא} ואין לחוש לה משום "בישולי נכרים" כי מאחר שהיא ראויה לאכילה גם ללא בישול ואין בישול נכרי אוסרתה (12), {ומברכין עליה בורא פרי האדמה}, ולכאורה מזה שרבא לא חשש בה ל"בישולי נכרים" מפני שהיא נאכלת גם לא בישול הרי מוכח שראויה היא לאכילה באופן זה ואם כן מדוע פטר רבא את האוכלה חי מברכה וביום הכיפורים מכרת (13).
מתרצת הגמרא: {לא קשיא: הא} - רבא שהתיר אכילתה ולא חשש לבישולי נכרי עוסק {ב}זנגביל {רטיבתא} הראוי לאכילה כמות שהוא
{הא} ואילו רבא הפוטר את האוכלה מרכה ומכרת כשאוכלה ביום הכיפורים {ב}זנגביל {יבשתא} שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא.
האוכל {חביץ קדרה} תבשיל קפוי העשוי מקמח דבש ושמן
{וכן} האוכל {דייסא} מבושלת העשויה מחיטים שנכתשו במכתשת.
{רב יהודה אמר}: ברכתם {"שהכל נהיה בדב רו".}
{רב כהנא אמר}: ברכתם {"בורא מיני מזונות".}
{בדייסא גרידא} מבארת הגמרא: [רגילה] {כולי עלמא לא פליגי ד}ברכתה היא {בורא} {מיני מזונות,} לפי שעל מיני דגן האפויים או המבושלים בקדירה מברכים בורא מיני מזונות.
{כי פליגי} - {בדייסא} העשויה {כעין חביץ קדרה}, שעירבו בה דבש ובישלוה בקדירה.
{רב יהודה אמר}: ברכתה {שהכל}, משום ש{סבר דובשא} הוא {עיקר} מאכל זה. ואינו דומה לדייסא שעיקרה הוא הדגן, ולכן מברך על הדבש ופוטר בזה את החיטים הטפלים לו.
{רב כהנא אמר}: ברכתה {בורא מיני מזונות} - כי {סבר, סמידא} [הסולת] היא {עיקר} המאכל בדייסא זו, לפי שהיא מין דגן ולכן נחשבת תמיד לעיקר המאכל על אף שבפועל עיקר כוונת האדם הוא בשביל הדבר המעורב בדייסא זו, וכפי שיבואר בדברי רב ושמואל בסמוך (14).
{אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא} דאמר שברכתו בורא מיני מזונות {מסתברא}.
{דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל} דבר מאכל {שיש בו מחמשת המינין} של דגן - {מברכין עליו בורא מיני מזונות.} לפי שחשיבותו של הדגן גורמת שבכל מקרה הוא נחשב לעיקר המאכל (15)
{גופא, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו} תערובת {מחמשת המינין} (16) - {מברכין} {עליו בורא מיני מזונות} (17).
{ואיתמר נמי, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל} מאכל {שהוא} עצמו {מחמשת המינין} - {מברכין עליו בורא מזונות.} {וצריכא} לשתי המימרות.
{דאי אשמעינן "כל שהוא} מחמשת המינים"
- {הוה אמינא משום דאיתיה} לדגן {בעיניה} לכן ברכתו "בורא מיני מזונות", {אבל} מין דגן שבא {על ידי תערובות} - {לא} מברכים עליו "בורא מיני מזונות" כשאינו משמש כעיקר המאכל.