{כל} מאכל {שהוא משבעת המינים} {ע} {ולא מין דגן הוא} [שאם הוא מין דגן יש חילוק בדינו, שאם עשאו פת - הכל מודים שמברכים עליו שלש ברכות],
{או} מאכל שהוא {מין דגן ולא עשאו פת} -
הרי בשני ענינים אלו, היינו, במאכל שהוא משבעת המינים, ובמאכל שהוא ממין דגן שלא עשאו פת, נחלקו חכמים ורבן גמליאל:
{רבן גמליאל אומר}: מברך לאחריהם {שלש ברכ ות.}
{וחכמים אומרים}: מברך לאחריהם {ברכה אחת} מעין שלש בלבד.
{וכל} מאכל {שאינו לא משבעת המינים ולא} מ{מין דגן, כגון פת אורז ודוחן} -
{רבן גמליאל אומר}: מברך לאחריהם {ברכה אחת מעין שלש.} {וחכמים אומרים}: אין מברכים לאחריהם {ולא כלום}, אלא ברכת "בורא נפשות".
ומכח הברייתא הזאת מתרץ רב ששת את הסתירה בין הברייתות שבעמוד הקודם:
שהרי התבאר בברייתא זו שלרבי יהודה נחלקו רבן גמליאל וחכמים בפת אורז ודוחן, וממילא יש ליישב שהברייתא שאמרה שיש לברך על האורז ברכה אחת מעין שלש נשנתה לדעתו של רבן גמליאל,
ואילו הברייתא השניה האומרת שאין מברכים אחרי האורז ברכה אחת מעין שלש אלא "בורא נפשות" נשנתה לדעת חכמים.
דוחה הגמרא יישובו של רב ששת: {במאי אוקימתא} לברייתא האומרת שיש לברך על האורז ברכה אחת מעין שלש - {כרבן גמליאל.}
אם כן, {אימא סיפא דרישא} של ברייתא זו, שבה התבאר הדין במי שאפה את קמח החטה ועשאו פת, ואחר כך בישל את הפת: {אם אין הפרוסות} של הפת {קיימות} משום שנימוחו בבישול - {בתחלה מברך עליה "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה "ברכה אחת מעין שלש".}
{מני} [לדעתו של מי נשנתה הלכה זו]?
{אי} לדעת {רבן גמליאל} - לא יתכן!
{השתא} ומה אם {א"כותבות"} של תמרים {וא"דייסא"} העשויה מדגן שלא נאפו מעולם, {אמר רבן גמליאל} שמברך לאחריהם {שלש ברכ ות.}
פת אפויה שבישלה, גם {אם אין הפרוסות קיימות} ונימוחו בבישולם - {מיבעיא} וכי יש צורך לומר שמברך עליה שלש ברכות!?
ואילו בברייתא הרי מבואר שמברך עליה רק ברכה אחת מעין שלש.
{אלא פשיטא}, שברייתא זו שמבואר בה שמברכים על פת אפויה שבישלה ברכה אחת מעין שלש לא נשנית לדעת רבן גמליאל כפי שיישב רב ששת, אלא נשנית לדעת {רבנן} שאמרו שיש לברך על דייסא "בורא מיני מזונות", ופת זו שנימוחה בבישול ובטל ממנה שם פת גם היא נחשבת כדייסא.
{אי הכי}, חוזרת קושית הגמרא לעיל למקומה, {קשיא דרבנן} שאמרו בברייתא הראשונה [בעמוד הקודם] שמברכים על פת אורז ברכה אחת מעין שלש, {אדרבנן} בברייתא השניה שאמרו שמברך על פת האורז "ולא כלום" היינו ברכת בורא נפשות!?
מתרצת הגמרא: {אלא, לעולם} אכן הברייתא הראשונה נשנית לדעת {רבנן, ותני} בה [תגיה בה] {גבי אורז: "ולבסוף} - {אינו מברך עליו ולא כלום".} וכפי המבואר בברייתא השניה.
{אמר רבא: האי ריהטא} ["חביץ קדירה" מאכל העשוי מקמח ודבש (1)] {דחקלאי} [של בני הכפרים] {דמפשי ביה} [שמרבים בו] {קמחא} - {מברך} עליו {"בורא מיני מזונות".}
{מאי טעמא?}
היות {דסמידא}, הסולת המעורבת בו - היא {עיקר} המאכל.
ואילו "חביץ קדירה" {דמחוזא}, [של בני הכרכים], {דלא מפשי ביה קמחא} - {מברך עליו שהכל נהיה בדברו.}
{מאי טעמא?}
כי {דובשא} הדבש המעורב בו - הוא {עיקר} המאכל.
{והדר} חזר ו{אמר רבא: אידי ואידי} מברכים עליו {"בורא מיני מזונות".} משום {דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינים} אף על פי שהדגן הוא מיעוט בתערובת {מברכין עליו "בורא מיני מזונות}, כי הדגן מחמת חשיבותו נחשב תמיד לעיקר המאכל.
{אמר רב יוסף: האי חביצא}, פירורי לחם שנתבשלו (2) בקדרה (3), {דאית ביה פרורין} בגודל של {כזית} -
{בתחלה, מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף מברך עליו שלש ברכות} של ברכת המזון, כיון ששיעורם כזית, אין בכח הבישול להפקיע את שם ה"לחם" שעליהם,
ואילו "חביצא" {דלית ביה פרורין כזית} - {בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש}, כי מאחר שהפירורין פחותים מכזית, יש בכח הבישול להפקיע שם "לחם" מהם (4).
{אמר רב יוסף: מנא אמינא לה} שעל פירורי לחם שהתבשלו ויש בהם שיעור כזית מברכים עליהם ברכת המזון?
{דתניא}: ישראל (5) ש{היה עומד ומקריב} [נותן לכהן להקריב] {מנחות} העשויות במחבת או במרחשת {בירושלים}, אם לא הביא מנחות מזה ימים רבים, {אומר: "ברוך} אתה וכו' {שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".}
{נטלן} הכהן לאלו המנחות כדי {לאכלן} - {מברך} עליהם {"המוציא לחם מן הארץ".} {ותני עלה: וכולן,} כל סוגי המנחות - {פותתן} לפתיתים קטנים שיש בהם רק {כזית}, כדי לקיים את הכתוב "פתות אותה פתים", שאז אפשר לקמוץ מהם את הקומץ.
וכיון שמנחות אלו היו מטוגנות בשמן, הרי יש להשוותם לדין פת שנתבשלה [משום שטיגון שוה לבישול (6)], ומאחר שהתבאר בברייתא שיש לברך על פתיתי המנחות שיש בהם שיעור כזית ברכת המוציא יש ללמוד מזה שגם על פירורי לחם שהתבשלו ויש בהם שיעור כזית מברכים "ברכת המוציא" [וממילא לאחריהם יש לברך עליהם ברכת המזון].
{אמר ליה אביי} לרב יוסף: {אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר}: לא די לפתות את המנחות לפתיתים שיש בהם כזית אלא יש צורך ל{פורכן עד שמחזירן לסלתן} - האם לדבריו, {הכי נמי דלא בעי ברוכי "המוציא לחם מן הארץ"}, משום שאין בפירורים כזית ובטל מהם משום כך שם לחם?
{וכי תימא, הכי נמי}, שאין מברכים עליהם "המוציא" משום שאין בפתיתים שיעור כזית?
{והתניא: לקט מכולן}, מכל פתיתי המנחות (7), שהיו פחותים מכזית וצירפם עד שהגיעו יחד לכדי שיעור {כזית, ואכלן} -
{אם חמץ הוא} ואכלם בפסח - {ענוש כרת}.
{ואם מצה הוא} - {אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח!} הרי, שאף שפתיתי המנחה פחותים משיעור כזית עדיין הם נחשבים ללחם, שהרי כדי לצאת ידי מצות אכילת מצה יש צורך ב"לחם" וכדכתיב "לחם עוני", וממילא פשוט הדבר שלענין ברכה יש לברך עליהם "המוציא", כפי שמברכים על לחם, ומאחר שברייתא זו בהכרח נשנתה על ידי תנא דבי רבי ישמעאל, שהרי הוא זה הסובר שיש לפותתם לפתיתים פחותים מכזית. ונמצא שאף הוא סובר שיש לברך עליהם המוציא, ויקשה מזה לרב יוסף,
מתרצת הגמרא: {הכא במאי עסקינן} - {בשערסן.} שגיבל את הפירורים הקטנים לכדי שיעור כזית וחזר ואפאן יחדיו ועשה מהם "לחם" מחדש (8),
מקשה הגמרא: {אי הכי, אימא סיפא: והוא}, - באיזה אופן מתחייב האוכל מהם בפסח בעונש כרת - כ{שאכלן בכדי} [בשיעור משך זמן של] {אכילת פרס}. דהיינו, שלא שהה מתחלת אכילת שיעור הזית עד סופו יותר מכדי שיעור משך הזמן הנצרך לאכילת "פרס" [חצי ככר לחם, שבשלימותו יש בו כדי שמונה ביצים, וחציו הוא כדי ארבע ביצים] (9),
{ואי} המדובר הוא {בשערסן} לפירורים ואפאן יחדיו לפת אחת - מאי {האי} דנקט התנא לשון רבים {"שאכלן}"? והרי כיון שהמדובר הוא שעשה מהם פת אחת - {"שאכלו"} {מיבעי ליה} למימר!?
חוזרת בה הגמרא מתירוץ זה ומיישבת הקושיא על רבי יוסף באופן אחר:
{הכא במאי עסקינן, בבא מלחם גדול!} שלא פתתו את המנחה לגמרי אלא נשאר בה חלק שלם שלא נפרס, (10) וכיון שהחלק הגדול קיים ויש בו שיעור כזית, גם לפירורים הקטנים שלו יש חשיבות של לחם, כי הם נחשבים כחלק ממנו (11), ורק באופן כזה נאמר בברייתא שיוצאים בהם ידי חובת מצה ויש להם שם "לחם".
מסיקה הגמרא: {מאי הוה עלה} דחביצא? (12)
{אמר רב ששת: האי חביצא, אף על גב דלית ביה פרורין כזית} - {מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ",} שלא כדעת רב יוסף.
{אמר רבא: והוא} בתנאי {דאיכא עליה תוריתא דנהמא,} שניכר בה תואר מראית הלחם (13).
{"טרוקנין"} [שיבואר בהמשך מה הם] - {חייבין ב}הפרשת {חלה.} {וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: "טרוקנין"} - {פטורין מן החלה} (14).
{מאי טרוקנין?}
{אמר אביי: "כובא דארעא".} [גומא באדמה שבחלל הכירה] היינו, שעושים גומא בתחתית הכירה ונותנים לתוכה קמח ומים בלא לישה ונאפית שם.
{ואמר אביי: "טריתא"} [כפי שיתבאר בסמוך] - {פטורה מן החלה} (15).
{מאי טריתא?}
{איכא דאמרי: "גביל מרתח",} שנותנים מים וקמח בכלי ומערבים אותם בלי לישה, ושמים את התערובת על הכירה בשעה שהיא מוסקת.
{ואיכא דאמרי: "נהמא דהנדקא",} בצק שאינו נאפה כלחם אלא ניתן על גבי שיפוד ותוך כדי אפיתו ממשיכים למשוח אותו בשמן.
{ואיכא דאמרי: "לחם העשוי לכותח",} שאין אופים אותו בתנור אלא בחמה (16).
{תני רבי חייא: לחם העשוי ל}שימו בתוך {כותח} העשוי מחלב {פטור מן החלה.}
מקשה הגמרא: {והא תניא: חייב בחלה!?}
מתרצת הגמרא: {התם} - {כדקתני טעמא}:
{רבי יהודה אומר: מעשיה} אופן עשיתה של עיסה זו {מוכיחין עליה} אם עושה אותה לשם לחם.