{בשלמא אי אמר "המוציא"} {ע} {אשמעינן טעמא}, את ביאור הפסוק, שהכונה בו ללשון עבר כפי שפירשוהו חכמים, {ואשמעינן דהלכתא כרבנן,} שיכול לומר אפילו "המוציא", לפי שהוא לשון עבר.
{אלא} במה {דאמר "מוציא"} - {מאי קמשמע לן?} {ואיהו}, בר רב זביד, {דעבד} כן לברך בלשון "מוציא", משום שרצה {לאפוקי נפשיה מפלוגתא} [להוציא עצמו ממחלוקת].
{והלכתא}: מברך {המוציא לחם מן הארץ. דקיימא לן כרבנן, דאמרי} שגם לשון "המוציא" {דאפיק} בעבר {משמע} (1).
שנינו במשנה: {ועל הירקות אומר}: "בורא פרי האדמה".
מדייקת הגמרא: {קתני ירקות דומיא דפת} - {מה פת שנשתנה} באפייתה {על ידי האור, אף ירקות נמי} מדובר {שנשתנו} בבישולן {על ידי האור},
ולכן: {אמר רבנאי משמיה דאביי, זאת אומרת: שלקות,} ירקות מבושלים (2) - {מברכין עליהן "בורא פרי האדמה".} שהרי בירקות אלו עוסקת משנתנו (3).
{דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו} - {רב: שלקות, מברכין עליהם "בורא פרי האדמה".}
{ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו} - {עולא משמיה דרבי יוחנן, אמר: שלקות, מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו".}
{ואני,} רב חסדא {אומר,} שלא נחלקו בדבר אלא דבריהם מתייחסים לשני מיני ירק שונים.
{כל} ירק {ש}מברכים עליו ב{תחלתו}, לפני שהתבשל, {בורא פרי האדמה} כי הוא טוב לאכילה חי כמות שהוא, אם {שלקו} משתנה טעמו לרעה (4), ולכן - מברך עליו {שהכל} {נהיה בדברו".}
{וכל} ירק {ש}מברכים עליו ב{תחלתו שהכל נהיה בדברו} כי אינו טוב לאכילה בעודו חי, אם {שלקו} והשתבח טעמו מברך עליו (5) {"בורא פרי האדמה"} (6).
והוקשה לגמרא בדברי רב חסדא: {בשלמא} הדין ש{כל שתחלתו "שהכל נהיה בדברו", שלקו "בורא פרי האדמה"} - {משכחת לה בכרבא} [כרוב] {וסלקא} [תרד] {וקרא} [דלעת], שאינם טובים לאכילה כמות שהם אלא יש צורך לבשלם.
{אלא} הדין ש{כל שתחלתו "בורא פרי} {האדמה", שלקו, "שהכל"} - {היכי משכחת לה} ירק כזה שהבישול מגרעו (7)?
{אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה בתומי} [בשומים] {וכרתי}, שטעמם טוב יותר בעודם חיים (8).
{דרש רב נחמן משום רבינו, ומנו} - {שמואל: שלקות מברכין עליהם "בורא פרי האדמה".}
{וחברינו} (9) {היורדים מארץ ישראל, ומנו} - {עולא, משמיה דרבי יוחנן, אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו"} (10).
{ואני} רב נחמן {אומר: במחלוקת} היא {שנויה.} {דתניא: יוצאין} ידי מצות אכילת מצה {ברקיק} מצה דקה {השרוי} במים, {וב}רקיק {מבושל} כל עוד {שלא נמוח,} אבל אם נמוח בטל ממנו שם "לחם", ומצות אכילת מצה מתקיימת רק אם יש עליה שם "לחם", {דברי רבי מאיר.}
{ורבי יוסי אומר: יוצאים ברקיק השרוי, אבל לא במבושל}, כיון שהבישול כשלעצמו כבר מבטל ממנו שם "לחם", {אף על פי שלא נמוח.}
ואם כן סובר רב נחמן שבמחלוקת זו נחלקו גם שמואל ועולא. - שמואל סובר כדעת רבי מאיר שהבישול אינו מבטל שם לחם והוא הדין שאינו מבטל שם "ירק", ולכן יש לברך על ירקות שנשלקו "בורא פרי האדמה", ואילו עולא סובר כדעת רבי יוסי שבישול מבטל שם לחם והוא הדין שמבטל שם "ירק" ולכן יש לברך על ירקות שנשלקו "שהכל".
ונמצא שדין ברכת השלקות, תלוי במחלוקת אם מצה מבושלת עדיין שמה עליה.
דוחה הגמרא: {ולא היא!} אלא {דכולי עלמא} סוברים ש{שלקות מברכין עליהן "בורא פרי הא דמה".}
{ועד כאן לא קאמר רבי יוסי התם} במצה שאין יוצאים בה אחר שנתבשלה - {אלא משום דבעינן טעם מצה, וליכא} (11) [ולא משום שבטל ממנה שם לחם] (12). {אבל הכא}, בשלקות, {אפילו רבי יוסי מודה} שמברכים עליהם ברכת "פרי האדמה", כי עדיין שם "ירק" עליהם אף לאחר שהתבשלו.
{אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם "בורא פרי האדמה".}
{ורבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו".}
{אמר רב נחמן בר יצחק: קבע עולא לשבשתיה} [לשיבושו] בלבו, {כ}דברי {רבי בנימין בר יפת,} שאמר בשם רבי יוחנן שיש לברך על שלקות שהכל אף שרבי יוחנן מעולם לא אמרה, ולאחר שנקבעה טעות זו בלבו בא לאומרה בבית המדרש בשמו של רבי יוחנן.
{תהי בה רבי זירא: וכי מה ענין רבי בנימין בר יפת} להזכיר את דבריו בבית המדרש {אצל} דברי {רבי חייא בר אבא}, כבר פלוגתיה, שהרי אין רבי בנימין בר יפת כדאי לחלוק על רבי חייא בר אבא!? שהרי {רבי חייא בר אבא} - {דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ו}אילו {רבי בנימין בר יפת} - {לא דייק.}
{ועוד, רבי חייא בר אבא} - {כל תלתין יומין מהדר תלמודיה} [היה חוזר על לימודו] {קמיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת} - {לא מהדר.}
{ועוד, בר מן דין ובר מן דין.} חוץ משתי טענות אלו יש להוכיח שמעולם לא אמר רבי יוחנן שמברכים על שלקות "שהכל".
{דההוא תורמסא} [מין ירק], {דשלקי ליה שבע זמנין} [מבשלים אותו שבע פעמים], {בקדרה ואכלי ליה בקנוח סעודה.}
{אתו ושאלו לרבי יוחנן} מה מברכים עליו?
{ואמר להו: מברכין עלויה "בורא פרי האדמה".}
ומוכח שלדעת רבי יוחנן יש לברך על השלקות ברכת "בורא פרי האדמה".
{ועוד,} הרי {אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח} שדינו כמבושל - {ובריך עליו תחלה וסוף.}
{אי אמרת בשלמא} שלפי רבי יוחנן {שלקות במילתייהו קיימי} מובן ש{בתחלה מברך עליו} על הזית {"בורא פרי העץ" ולבסוף מברך עליו "ברכה אחת מעין שלש".}
{אלא, אי אמרת} ש{שלקות לאו במילתייהו קיימי,} ובטל מהם שם "ירק".
{בשלמא בתחלה} יש לומר ש{מברך עליו "שהכל נהיה בדברו".}
{אלא לבסוף} - {מאי מברך?} והרי אינו יכול לברך עליו ברכה אחת מעין שלש שהרי כבר אינו פרי, ובהכרח שרבי יוחנן סובר שירקות לאחר בישולם נשארים במצבם הקודם ביחס לברכה ועדיין שם ירק עליהם, ולכן בירך עליהם ברכה אחת מעין שלש (13).
דוחה הגמרא: {דילמא} רבי יוחנן בירך עליו ברכת {"בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא"} (14). {מתיב רב יצחק בר שמואל: ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו} לאכול מרור {בפסח} - הריהו {יוצא בין בהן} [באכילת העלים] {וב}ין באכילת ה{קלח שלהן, אבל לא} כשהן {כבושין ולא} כשהן {שלוקין ולא} כשהן {מבושלין.}
{ואי סלקא דעתך} שלקות {במילתייהו קאי} כבתחלה - {שלוקין אמאי לא} יוצא בהם ידי אכילת מרור?
מתרצת הגמרא: {שאני התם, דבעינן טעם מרור} - {וליכא} כשבשלן. ולכן אף שעדיין נחשבים כפרי אדמה אין יוצאים בהם ידי חובה.
{אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: רבי יוחנן} - {היכי מברך} ברכה אחרונה {על זית מליח?}