והא {כיון דשקילא לגרעיניה} {ע} {בצר ליה שיעורא!} שהרי השיעור של "כזית" לברכה אחרונה (1) כולל גם את הגרעין, ורבי יוחנן הרי לא אכל את הגרעין אלא רק את הפרי!?
{אמר ליה: מי סברת} שיעור של {כזית גדול בעינן} לברכה אחרונה? {כזית בינוני בעינן, וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן} - {זית גדול הוה, דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה} [שנטלו את הגרעין], {פש ליה} [נשאר ממנו] {שיעורא} של זית בינוני (2).
{דתנן: זית שאמרו} לשער בו - {לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו} זית {"אגורי"} (3).
{ואמר רבי אבהו: לא "אגורי" שמו, אלא "אברוטי" שמו, ואמרי לה: "סמרוסי" שמו. ולמה נקרא שמו "אגורי"} - {ששמנו אגור בתוכו,} ועומד לצאת, ואינו כ"זיעה" בעלמא היוצאת משאר פירות שנסחטו.
חוזרת הגמרא ודנה בברכת השלקות: {נימא} שדין הברכה שמברכים על שלקות הוא {כתנאי.} {דהנהו תרי תלמידי, דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין} [מין עשב או כרוב מסויים] (4) הנאכלים רק כשהם מבושלים, {ופרגיות}, עופות צעירים מבושלים.
{נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך} ולהוציא את המסובים בברכה ראשונה (5).
{קפץ} אותו תלמיד, מבלי לשאול את בר קפרא על איזה מהם יברך תחילה, {וברך על} {הפרגיות} "שהכל נהיה בדברו".
{לגלג עליו חבירו} על שבחר לברך בתחלה ברכת "שהכל" על הפרגיות, ולא בירך בתחלה ברכת "בורא פרי האדמה" על השלקות.
[טעמם של שני תלמידים אלו יתבאר בסמוך].
{כעס בר קפרא} ו{אמר: לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס.}
כי גם {אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם,} שכל כך היו חביבים עליו הפרגיות עד שהקדים את ברכתם וכמבואר בדיני קדימה שיש להקדים ולברך תחלה על המאכל החביב יותר, - {אתה, על מה לגלגת עליו?} {חזר} בר קפרא {ואמר: לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס.}
{ואמר} בר קפרא להסביר את קפידתו: גם {אם חכמה אין כאן,} שאינך סבור שאני החכם שצריך לשאול אותו על מה להקדים ולברך, אבל האם {זקנה אין כאן?!} והיה לך להתייחס אלי בכבוד ולשאלני על מה להקדים לברך (6).
{תנא: ושניהם לא הוציאו שנתן.}
{מאי לאו, בהא קא מיפלגי} שני תלמידיו של בר קפרא:
{דמברך סבר: שלקות ופרגיות} ברכותיהם שוות ועל שניהם יש לברך {"שהכל נהיה בדברו",} {הלכך} בירך על הפרגיות החביבות עליו כי {חביב עדיף!} ויש לברך עליו ולפטור בברכה את המין הפחות חביב (7).
{ומלגלג סבר: שלקות,} ברכתן {בורא פרי האדמה}, ואילו ה{פרגיות} ברכתן {שהכל נהיה בדברו,}
{הלכך}, כיון שאין ברכותיהם שוות על {פירא עדיף} להקדים ולברך מכיוון שברכת "בורא פרי האדמה" חשובה יותר מאשר ברכת "שהכל" (8).
דוחה הגמרא: {לא} בכך נחלקו תלמידי בר קפרא. אלא {דכולי עלמא} סברי ש{שלקות ופרגיות} ברכתם {שהכל נהיה בדברו.}
{והכא, בהאי סברא קא מיפלגי: מר}, שבירך על הפרגיות, {סבר}: מאחר שברכותיהם שוות הדבר אשר {חביב} עליו - {עדיף} לברך עליו.
{ומר} שלגלג עליו {סבר}: שעל אף חביבות הפרגיות {כרוב עדיף}, משום שיש לו מעלה {דזיין} (9).
{אמר רבי זירא, כי הוינן בי רב הונא} [כשהיינו בבית מדרשו של רב הונא] {אמר לן: הני גרגלידי דלפתא}, ראשי לפתות שחיתכו אותם, הרי אם {פרמינהו פרימא רבא,} שחתכום לחתיכות גדולות - ברכתם {בורא פרי האדמה,}
ואם חתכום {פרימא זוטא} [חתיכות קטנות] - ברכתם {שהכל נהיה בדברו.} כי חיתוכם זה שינה אותם לרעה וממילא בטל מהם שם פרי (10).
{וכי אתאן לבי רב יהודה אמר לן: אידי ואידי} בכל צורות החיתוך ברכתם היא {בורא פרי האדמה. ו}משום ד{האי דפרמינהו טפי} הוא {כי} {היכי דנמתיק טעמיה} [להמתיק טעמו]. ונמצא שהחיתוך שינה אותם למעליותא ולא הפקיע מהם שם פרי, ולכן יש לברך עליהם בורא פרי האדמה (11).
{אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: תבשילא דסלקא} [תבשיל של תרדים] {דלא מפשו בה קמחא,} שהקמח שמערבים בו אינו מרובה, מברכים עליו {"בורא פרי האדמה"}, ואילו תבשיל {דלפתא,} [תבשיל של "לפת"] {דמפשו בה קמחא טפי,} שהקמח שמערבים בו הוא מרובה, מברכים עליו - {"בורא} {מיני מזונות".}
{והדר אמר} רב אשי: {אידי ואידי}, תבשילא דסלקא ותבשילא דליפתא - ברכתם {בורא פרי האדמה, והאי דשדי בה} בתבשיל של לפת {קמחא טפי} אין בו כדי לקבוע את ברכת התבשיל, כי {לדבוקי בעלמא עבדי לה.} [לדבק את התבשיל ולא כדי ליתן טעם], ולכן אין בו חשיבות שיברכו מחמתו "בורא מיני מזונות" (12).
{אמר רב חסדא: תבשיל של תרדין} - {יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן} שטוב הוא {לבני מעים.}
{אמר אביי: והוא דיתיב אבי תפי} על מושב הכיריים ומתבשל היטב {ועביד} בבישולו קול הנשמע כמו {"תוך תוך".} שזהו הקול הנשמע בעת רתיחת תרד שלוק ונמוח.
{אמר רב פפא: פשיטא לי, מיא דסלקא,} המים שהתבשל בהם התרד וקיבלו מטעמו, ברכתם {כ}ברכת ה{סלקא} עצמו, {ו}כן {מיא דלפתא} ברכתם {כ}ברכת ה{לפתא} בעצמו, {ו}כמו כן {מיא דכולהו שלקי} ברכתם {כ}ברכת {כולהו שלקי} (13).
{בעי רב פפא: מיא ד"שיבתא"} [מים שבישלו בהם שֶבֶת שהוא צמח ריחני] - {מאי} ברכתו?
צדדי הספק הם: האם ה"שיבתא" הניתן בתבשיל - {למתוקי טעמא} של התבשיל {עבדי}, ולכן ברכת מי התבשיל היא בורא פרי האדמה כברכת ה"שֶבֶת" עצמו וכדין שאר מי שלקות.
{או} שמא רק {לעבורי זוהמא עבדי לה}, - השֶבֶת ניתן בתבשיל רק כדי שה"ליכלוך" הנוצר עקב הבישול ידבק בו.
מוכיחה הגמרא: {תא שמע: ה{"ש}ֶ{ב}ֶת"} של תרומה שהתבשלה - {משנתנה טעם בקדירה} בטל טעמה ממנה והריהי נחשבת מכאן ואילך כעץ בעלמא ושוב {אין בה משום} קדושת {תרומה ו}כמו כן {אינה מטמאה} משום כך {טומאת אוכלים,} שהרי כבר בטל ממנה שם "אוכל".
ומלשון המשנה שאמרה "השבת משנתנה טעם בקדרה" {שמע מינה} שה"שֶבֶת" {למתוקי טעמא עבדי לה.}
ומסיקה הגמרא: {שמע מינה.} {אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה,} [פרוסה יבישה של לחם] שנשרתה {בקערה} - {מברכין עליה "המוציא"},
{ופליגא דרבי חייא.}
{דאמר רבי חייא}: המברך על הפת {צריך שתכלה ברכה} [שיסיים את ברכת המוציא] יחד {עם} גמר פריסת {הפת}, נמצא אם כן שכדי לקיים דין זה יש לברך על פת שלימה, ושלא כדעת רב חייא בר אשי (14).
{מתקיף לה רבא על רבי חייא: מאי שנא צנומה שאמרת דלא לברך עליה אלא יש} {להעדיף פת אחרת, משום דכי כליא ברכה} [{כשהוא מברך את הברכה כולה עד לסיומה}] (15) {אפרוסה קא כליא ולא על שלמה.}
הרי כשמברך {על הפת} השלימה {נמי, כי קא גמרה} הברכה [כשמסיים את הברכה] {אפרוסה גמרה} ולא על שלמה ואיזה מעלה אם כן יש במה שמברך על שלמה?