{אלא אמר רבא: מברך} על הפת בעודה שלימה, {ואחר כך}, לאחר סיום הברכה - {בוצע.} ונמצא שבשעת סיום הברכה הפת עדיין בשלימותה.
{נהרדעי עבדי כרבי חייא}, שעם סיום הברכה היתה הפרוסה מופרדת מהפת.
{ו}אילו {רבנן עבדי כרבא.} שבצעו את הפת לאחר סיום הברכה.
{אמר רבינא, אמרה לי אם} [אמי]: {אבוך} - {עביד כרבי חייא. דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת. ורבנן עבדי כרבא.}
{והלכתא כרבא, דאמר: מברך} - {ואחר כך בוצע} (1).
{איתמר, הביאו לפניהם פתיתין} של לחם {ו}ככרות לחם {שלמין,} {אמר רב הונא}: במקרה שהפתיתים שוים בגדלם לשלמים, אם רוצה {מברך} המוציא {על הפתיתין ופוטר} בברכתו {את השלמין.} ובמקרה שהפתיתים גדולים יותר מהשלמים אזי חייב הוא לברך בדוקא על הפתיתים ולפטור בכך את השלמים (2),
{ורבי יוחנן אמר}: בין כשהפתיתים שוים בגודלם לשלמים ובין אם הם גדולים מהשלמים {שלמה} - {מצוה מן המובחר} לברך עליה, ולפטור על ידה את הפתיתים (3).
{אבל}, אם היו לפניו {פרוסה של חטין ו}פת {שלמה מן השעורין} - {דברי הכל מברך על הפרוסה} (4) {של חטין} שהיא משובחת מהשעורים (5), {ופוטר} על ידה {את} הפת {השלמה של שעורין} (6).
{אמר רבי ירמיה בר אבא}: הלכה זו שאמרנו ללא חולק, שיש להעדיף לברך על פרוסת החיטים המשובחת על פני הפת השלימה של השעורים - {כתנאי}, במחלוקת תנאים היא שנויה.
שכך שנינו במסכת תרומות: מי שבידו לתרום בצל קטן שלם או חצי בצל גדול {תורמין בצל קטן שלם, אבל לא חצי בצל גדול}, על אף שבחצי הגדול יש שיעור גדול יותר.
{רבי יהודה אומר: לא כי, אלא} יש להעדיף ולתרום {חצי בצל גדול} מאשר לתרום בצל קטן שלם.
{מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר} [רבי יהודה] {סבר} - {חשוב עדיף} משלם, ולכן עדיף לתרום לכהן חצי בצל גדול (7),
{ומר} [תנא קמא] {סבר} - {שלם עדיף} מחשוב ולכן עדיף לתרום לכהן בצל שלם.
דוחה הגמרא: {היכא דאיכא כהן} שאפשר לתת לו את התרומה מיד - {כולי עלמא לא פליגי דחשוב עדיף.} וממילא גם לענין ברכה כולי עלמא מודים שפרוסה של חטים עדיפה משלמה מן השעורים מחמת חשיבותה.
{כי פליגי} תנא קמא ורבי יהודה במקום {דליכא} לפנינו {כהן} ליתן לו את התרומה מיד, ויש חשש שעד שיִמָצֵא הכהן התרומה תתקלקל, ובזה בלבד סובר תנא קמא שאין עדיפות ל"חשוב" אלא יש להעדיף בצל שלם הנשמר יותר מאשר חצי בצל.
{דתנן: כל מקום שיש כהן} - {תורם מן היפה, וכל מקום שאין כהן} - {תורם מן המתקיים}, כדי שיוכל ליתן לכהן לכשיזדמן לו.
{רבי יהודה אומר: אין תורם אלא מן היפה} אפילו במקום שאין כהן לפניו (8).
{אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שניהן}, [רב הונא ורבי יוחנן שנחלקו בפתיתים ושלמים (9)] ומברך על השלימה והפרוסה כאחד.
{ומנו} ירא שמים? {בר בריה דרבינא.}
{דמר בריה דרבינא} היה {מניח פרוסה בתוך} [מתחת] {השלמה}, ומברך עליהן, {ובוצע} משתיהן או מהשלימה (10).
{תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך} [מתחת] {השלמה ובוצע ומברך} (11).
{אמר ליה} רב נחמן בר יצחק: {מה שמך?}
{אמר ליה: שלמן.} {אמר ליה} רב נחמן בר יצחק: {שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים} (12).
{אמר רב פפא: הכל מודים ב}ליל {פסח שמניח} מצה {פרוסה בתוך} [מתחת] מצה {שלמה}, (13) {ובוצע} את השלמה. {מאי טעמא} - {"לחם עוני" כתיב} [דברים טז ג] ודרכו של עני לאכול פרוסה לפיכך צריך שיֵרָאֶה כאילו בוצע גם מן הפרוסה (14).
{אמר רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות,}
{מאי טעמא} - [שמות טז כב] {"לחם משנה" כתיב} (15).
{אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דנקיט} {תרתי} ככרות לחם כשבירך ברכת המוציא (16) {ובצע} רק {חדא} (17).
{רבי זירא הוה בצע} בשבת, מהפת השלימה, פרוסה גדולה - {אכולא שירותא,} שתספיק לצורך אכילתו במשך כל הסעודה.
{אמר ליה רבינא לרב אשי: והא} בכך שהוא חותך בהתחלה פרוסה כה גדולה הוא {קא מתחזי כרעבתנותא!} כאדם רעב הלוקח לעצמו מיד בתחילת הסעודה פרוסה גדולה כדי לאוכלה מיד, ואין זו הנהגה נאותה (18).
{אמר ליה: כיון דכל יומא לא קעביד הכי}, לחתוך פרוסות גדולות, {ו}רק {האידנא} בשבת {קא עביד} הכי - {לא מתחזי כרעבתנותא.}
{רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא} {דערובא}, [כשהיתה מזדמנת לפניהם פת שערבו בה אתמול עירובי חצירות] היו {מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ. אמרי}, שהיו אומרים: {הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא} - מצות עירוב {נעביד ביה} נמי {מצוה אחריתי} - ברכת המוציא.