דף מ - א

אסור להפסיק בשיחה (1) בין הברכה לאכילה, ומי שהפסיק חייב לחזור ולברך (2).

אבל, אם היה הדיבור בענין שהוא צורך הברכה אין ההפסקה הזאת נחשבת כמי שהפסיק בין ברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך.

{אמר רב} המברך על הפת והוציא את חבירו בברכתו וקודם שטעם ממנה אמר לחבירו {"טול ברוך", "טול ברוך"} [נטול מהפרוסה שברכתי עליה] אין בדיבור זה משום "הפסק" (3) ו{אינו צריך} לחזור ו{לברך} שנית (4).

אבל אם היה חסר לו מלח ואמר בין הברכה לאכילה: {"הבא מלח"} או {"הבא לפתן"}, להטעים בהם את הפרוסה שבירך עליה ברכת המוציא {צריך} לחזור ו{לברך} כי יש בדיבור זה משום "הפסק" בין הברכה לאכילה (5).

{ורבי יוחנן אמר: אפילו} אמר {"הביאו מלח"} או {"הביאו לפתן" נמי אין צריך} לחזור ו{לברך,} כי הדיבור נחשב כצורך הברכה ולכן אין בו משום "הפסק" (6).

אבל אם אמר: {"גביל לתורי, גביל לתורי"}, הכינו את האוכל לשוורים {צריך} לחזור ו{לברך,} כי יש בדיבור זה משום "הפסק", כיון שאינו לצורך הברכה (7).

{ורב ששת אמר: אפילו} אמר {"גביל לתורי" נמי} אין בזה משום הפסק ו{אינו צריך} לחזור {לברך} (8) {. דאמר רב יהודה אמר רב: אסור} (9) {לאדם שיאכל} (10) {קודם שיתן מאכל} {לבהמתו}, (11) {שנאמר}: [דברים יא טו] {"ונתתי עשב בשדך לבהמתך", והדר} ורק לאחר מכן - {"ואכלת ושבעת".} וכיון שאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו נמצא שאמירת "גביל לתורי" נחשבת כצורך הברכה או הסעודה.

{אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע רשאי לבצוע, עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד} מהמסובים, כדי שיוכלו לטבול בהם את הפרוסה שכבוד הוא לברכה שהפרוסה שבירכו עליה תהא מוטעמת, וכן כדי שלא יצטרכו להפסיק בין הברכה לאכילה לבקש מלח או לפתן (12).

{רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא. אפיקו ליה ריפתא} [הוציאו לו לחם כדי שיאכל], {ובצע להדיא}, מיד, מבלי לחכות עד שיביאו מלח.

{אמרו ליה}: וכי {הדר מר משמעתיה?}

{אמר להו: לית דין צריך בשש} [אין פת זו צריכה המְתָנָה (13)] למלח או ללפתן, כיון שהיא פת נקיה (14).

{ואמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין מי רגלים כלים} מגופו של אדם {אלא} כשמטיל אותם {ב}מצב {ישיבה}. כיון שבשעה שהוא מטיל את מי הרגליים בעמידה הוא חושש שכאשר הקלוח ילך ויפסק ינתזו ניצוצות על רגליו, ולכן הוא נמנע מלהטילם עד שיִכְלו לגמרי.

{אמר רב כהנא: ו}אם משתין {בעפר תיחוח} שאין בו חשש להתזת ניצוצות - {אפילו בעמידה} הוא מטילם עד שיכלו מגופו לגמרי.

{ואי ליכא עפר תיחוח} - {יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון,} כך שלא ינתזו הנצוצות על רגליו ולא יחשוש להטילם עד שיכלו מגופו לגמרי.

{ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ו}על ידי כך {אי אתה נזוק} מאכילתך ושתייתך (15).

{תניא נמי הכי: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה נזוק.} {תניא אידך: אכל כל מאכל ולא אכל מלח,} או {שתה כל משקין ולא שתה מים,}

{ביום} - {ידאג מן ריח הפה, ובלילה} - {ידאג מפני אסכרה.}

{תנו רבנן: המקפה אכילתו במים,} ששותה לאחר האכילה מים מרובים עד שהמאכל בבטנו צף מרוב מים - {אינו בא לידי חולי מעים.}

{וכמה} ישתה?

{אמר רב חסדא: קיתון} מים {לפת.}

{אמר רב מרי אמר רבי יוחנן: הרגיל ב}אכילת {עדשים אחת לשלשים יום} - {מונע אסכרה מתוך ביתו.} כיון שמחלה זו נובעת מעצירות המעיים, והעדשים גורמים לשלשול.

{אבל כל יומא, לא} יאכל עדשים. {מאי טעמא} - {משום דקשה} אכילתם {לריח הפה.}

{ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן: הרגיל ב}אכילת {חרדל אחת לשלשים יום} - {מונע חלאים מתוך ביתו.}

{אבל כל יומא לא} יאכל חרדל, {מאי טעמא} - {משום דקשה} אכילתו {לחולשא דלבא} [לחולשת הלב].

{אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הרגיל ב}אכילת {דגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים. ולא עוד, אלא שדגים קטנים} - {מפרין ומרבין, ומברין} [מבריאים] {כל גופו של אדם.}

{אמר רבי חמא ברבי חנינא: הרגיל ב}אכילת {קצח} [מין זרע הגדל בארץ ישמעאל] {אינו בא לידי כאב לב.}

{מיתיבי, רבי שמעון בן גמליאל אומר: קצח} - {אחד מששים סמני} [סממני] {המות הוא. והישן למזרח גרנו} של קצח, שאז הרוח מכניסה את ריחו של הקצח לתוך גופו בעת שנתו - {דמו בראשו!?}

מתרצת הגמרא: {לא קשיא.}

{הא בריחו} של הקצח שמזיק לאדם, {הא בטעמו} של הקצח שמועיל לו לאדם.

{אימיה דרבי ירמיה אפיא ליה ריפתא} [אמו של רבי ירמיה אפתה לו לחם], {ומדבקא ליה} [ודיבקה לו] קצח כדי שיתן בו טעם, {ו}לאחר מכן {מקלפא ליה} לקצח מן הלחם כדי שלא יריח ממנו.

שנינו במשנה: {רבי יהודה אומר}: על הירקות הוא אומר: {"בורא מיני דשאים".}

{אמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: אין הלכה כרבי יהודה.}

{ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: מאי טעמא דרבי יהודה?}

{אמר קרא} [תהלים סח כ]: {"ברוך ה' יום יום".}

{וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו} (16)?

{אלא, לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו}, בשבת תברך אותו בברכה המיוחדת ליום השבת, וביום טוב בברכה המיוחדת ליום טוב.

ולכן, {הכא נמי} לענין ברכה, על {כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו} המיוחדות לו, ויש לקבוע לירקות נוסח ברכה בפני עצמה ולזרעים נוסח ברכה בפני עצמה (17).

{ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך} {הוא מדת בשר ודם}:

{מדת בשר ודם} - {כלי ריקן מחזיק את מה שנותנים בתוכו, ואילו כלי מלא אינו מחזיק את מה שמוסיפים בו.}

{אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן} - {כלי מלא אדם חכם בתורה, מחזיק, ומתווספת חכמה לחכמתו, ואילו אדם ריקן שאינו חכם} בתורה אינו מחזיק את חכמת התורה ונאבדת ממנו (18).

{שנאמר} [שמות טו כו]: {"ויאמר אם שמוע תשמע".} ודרשינן:

{"אם שמוע"} פעם אחת, {תשמע} פעם נוספת. {ואם לאו,} אם לא שמעת בתחלה - {לא תשמע} כלל.

{דבר אחר: אם שמוע בישן,} שתחזור ותשנה את לימודך - {תשמע בחדש.} תתחכם להבין דברים חדשים מתוך הישנים שכבר שמעת, {ואם יפנה לבבך} לבטלה ולא תחזור על מה שכבר שמעת סופך ש{שוב לא תשמע} (19).

(((מתניתין:)))

מי ש{בירך} (20) {על פירת האילן} ברכת {בורא פרי האדמה} במקום ברכת בורא פרי העץ - {יצא} בדיעבד (21).

{ו}אם בירך {על פירות הארץ} ברכת {בורא פרי העץ} במקום ברכת בורא פרי האדמה - {לא יצא,} וצריך לחזור ולברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה (22).

{ועל} המינים {כולם} (23) - {אם אמר} ברכת {שהכל נהיה בדברו} במקום ברכתם הראויה - {יצא} בדיעבד, שברכה זו היא שבח על כל מה שברא ה' בעולמו (24).

(((גמרא:)))

כיון שהתנא שבמשנתנו סובר שהמברך בורא פרי האדמה על פרי עץ יצא, משמע שהאדמה נחשבת כעיקר גידולו של הפרי אף שמקום צמיחתו הוא על גבי האילן, שאם לא כן לא יתכן לצאת ידי חובת ברכה על פרי האילן בברכת בורא פרי האדמה, שהרי אינו פרי האדמה כלל.

מבררת הגמרא: {מאן תנא} [מיהו התנא] הסובר {דעיקר} גידול פירות ה{אילן} - מ{ארעא היא?}

{אמר רב נחמן בר יצחק: רבי יהודה היא.}

{דתנן} במתניתין במסכת ביכורים: מי שקצר ביכורים משדהו או ליקט ביכורים מאילנותיו ולאחר מכן {יבש המעין} או {נקצץ האילן} - {מביא} את הביכורים לבית המקדש {ואינו קורא} פרשת ביכורים. משום שצריך לומר במקרא ביכורים "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי". וכיון שיבש המעין ונקצץ האילן, אין למביא הביכורים כעת אדמה הראויה לשבח לה' עליה, שהרי נחסר מהאדמה עיקר הכח המצמיח את הפירות (25) ושוב אינו יכול לומר "האדמה אשר נתת לי" (26).

זו היא דעת תנא קמא.

{רבי יהודה אומר}: גם כשנקצץ האילן ויבש המעין - {מביא} ביכורים {וקורא} מקרא ביכורים, משום שהאדמה היא הגורם העיקרי בגידול הפרי, ולא האילן והמים. והרי האדמה קיימת.

וכיון שלענין ביכורים דעת רבי יהודה שעיקר גידול הפרי מתייחס לאדמה, ממילא גם לענין ברכה בהכרח סבור הוא שאם בירך על הפרי בורא פרי האדמה יצא, אף שלא הזכיר את מקום צמיחתו, ומשנתנו רבי יהודה היא. אבל לדעת חכמים הסוברים לענין ביכורים שעיקר גידול הפרי מתייחס לאילן ולא לאדמה ממילא בהכרח שגם לענין ברכה לא יתכן לצאת ידי חובה בברכת בורא פרי האדמה (27).

שנינו במשנה: מי שבירך {על פירות הארץ} ברכת {בורא פרי העץ} במקום ברכת בורא פרי האדמה - {לא יצא.}

מקשה הגמרא: {פשיטא} שלא יצא, שהרי פירות האדמה אין להם שום שייכות לעץ,

{אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה} משנתנו להשמיענו דין זה, {אלא ל}דעת {רבי יהודה,} {דאמר: חטה} - {מין אילן היא.} וסלקא דעתך שמשום כך אם בירך על החטה בורא פרי העץ בדיעבד יצא ידי חובתו, קא משמע לן מתניתין דלא יצא.

{דתניא}: נחלקו התנאים מה היה ה{אילן שאכל ממנו אדם הראשון,}

{רבי מאיר אומר: גפן היה.} ומסתבר כן, משום {שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין. שנאמר} (בראשית ט - כא): {"וישת מן היין, וישכר".} ומשום כך מסתבר שעל ידו נקנסה מיתה ובכיה לעולם.

{רבי נחמיה אומר: תאנה היתה} ובה חטא אדם הראשון, משום שמסתבר לומר {שבדבר שנתקלקלו} בו אדם וחוה - {בו נתקנו!} כי כך היא מידת הקדוש ברוך הוא, שבדבר שמכה בו עצמו הוא מתקן (28).

{שנאמר} (בראשית ג - ז): {"ויתפרו עלה תאנה".} וכיון שנתקנו בעלה תאנה מסתבר שחטאו גם כן בתאנה.

{רבי יהודה אומר: חטה היתה,} ובה חטא אדם הראשון.

וראייתו, מזה שהכתוב כינה את העץ שחטא בו אדם הראשון "עץ הדעת", שמע מינה שאכל עץ המביא את האדם לידי דעת, וזוהי חטה. לפי {שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא} - {עד שיטעום טעם דגן!} ולכן - {סלקא דעתך אמינא: הואיל ואמר רבי יהודה חטה מין אילן היא} - {ליבריך עליה בורא פרי העץ} [אם בירך עליה בורא פרי העץ יצא בדיעבד] - {קמשמע לן} שאינו כן, ולא יצא ידי חובתו, משום שאף שבלשון התורה נקראת החטה "עץ", מכל מקום, לענין ברכה אינה נחשבת לעץ (29).

והכלל בזה הוא: {היכא מברכינן בורא פרי העץ} - {היכא דכי שקלת ליה לפירי} מהעץ, עדיין {איתיה לגווזא}, הענף של העץ נשאר בעינו, {והדר מפיק} פירות אחרים (30).