{אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי} מהעץ תו {ליתיה לגווזא דהדר מפיק}, לא נשאר ממנו ענף המוציא פירות אחרים {לא מברכינן עליה בורא פרי העץ, אלא בורא פרי האדמה.}
שנינו במשנה: {ועל כולם, אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא.}
{אתמר: רב הונא אמר}: דין זה שברכת שהכל פוטרת את כל המינים, היינו {חוץ מן הפת ומן היין,}
שאם בירך עליהם ברכת שהכל לא יצא. משום שהפת והיין חשובים הם (1).
{ורבי יוחנן אמר: אפילו פת ויין} אם בירך עליהם ברכת שהכל יצא בדיעבד.
{נימא} שמחלוקת זו שבין רב הונא ורבי יוחנן היא {כתנאי} [תלויה במחלוקת אחרת של תנאים המובאת בברייתא].
דתניא: {ראה פת, ואמר: כמה נאה פת זו} - {ברוך המקום שבראה! יצא} באמירה זו ידי חובת ברכה על הלחם.
וכן אם {ראה תאנה, ואמר: כמה נאה תאנה זו} - {ברוך המקום שבראה!} - {יצא} ידי חובת ברכה על התאנה, {דברי רבי מאיר} (2).
{רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע} [מהנוסח] {שטבעו} [שתיקנו] {חכמים בברכות} - {לא יצא ידי חובתו} (3).
{נימא רב הונא, דאמר} ברכת שהכל אינה פוטרת פת ויין, סובר {כרבי יוסי,} שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו, ולכן סובר רב הונא שהמברך ברכת שהכל על פת ויין לא יצא ידי חובתו (4).
{ורבי יוחנן דאמר} שאף על פת ויין אם בירך שהכל יצא - סובר {כרבי מאיר.} שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים יצא ידי חובתו ולכן גם המברך שהכל על פת ויין יוצא ידי חובתו.
דוחה הגמרא: {אמר לך רב הונא: אנא, דאמרי} [אני שאומר] שאם בירך שהכל על פת ויין לא יצא, זהו {אפילו ל}דעת {רבי מאיר.} הסובר שהמשנה ממטבע הברכה יצא ידי חובתו. ד{עד כאן לא קאמר רבי מאיר} בברייתא {התם} דיצא ידי חובה כשאמר "כמה נאה פת זו - ברוך המקום שבראה", {אלא היכא דקא מדכר} [במקום שמזכיר] בברכה {שמיה דפת} ואומר כמה נאה "פת" זו. שאז אף ששינה בשאר הנוסח אין זה נחשב לשינוי.
{אבל היכא דלא קא מדכר שמיה דפת} - וכמו בבירך שהכל על הפת ויין שאינו מזכיר בברכתו שם ה"פת" או ה"יין". {אפילו רבי מאיר מודה} דלא יצא (5).
{ו}אף {רבי יוחנן אמר לך: אנא דאמרי} [אני שאומר] שאם בירך שהכל נהיה בדברו אפילו על פת ויין יצא - זהו {אפילו ל}דעת {רבי יוסי} הסובר שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא.
ד{עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם} שלא יצא ידי חובה כשאמר "כמה נאה פת זו - ברוך המקום שבראה", {אלא משום דקאמר ברכה דלא תקינו רבנן} כלל.
{אבל אמר "שהכל נהיה בדברו", ד}נוסח ברכה זו {תקינו רבנן} על מאכלים אחרים - {אפילו רבי יוסי מודה} שיצא ידי חובה כשבירך ברכה זו אפילו על פת ויין, ואין זה נחשב לשינוי ממטבע הברכה.
{בנימין רעיא} [הרועה] {כרך ריפתא} [לחם], {ואמר "בריך מריה דהאי פיתא".}
{אמר רב: יצא} בנימין רעיא בברכה זו ידי חובת ברכת המזון.
מקשה הגמרא: איך פסק רב כן? {והאמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם} - {אינה ברכה!?} והרי בנוסח האמור אין הזכרת השם.
מתרצת הגמרא: {דאמר} בנימין רעיא {"בריך רחמנא, מריה דהאי פיתא",} וכיוון שהזכיר שם שמים - שאמר "רחמנא", יצא (6).
מקשה הגמרא: איך יצא ידי חובת ברכת המזון, {והא בעינן} שיברך {שלש ברכות} ובברכה אחת אינו יוצא ידי חובה?
מתרצת הגמרא: {מאי "יצא", דקאמר רב?} - {יצא ידי ברכה ראשונה} שבברכת המזון, ועדיין צריך לברך עוד שתי ברכות (7).
מקשה הגמרא: {מאי קמשמע לן} רב שיצא כשאמר "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא"?
שמא תאמר, שהוא בא לחדש כי {אף על גב דאמרה בלשון חול} יצא?
אי אפשר לומר כך, שהרי כבר {תנינא} (8) במסכת סוטה: {ואלו נאמרים בכל לשון: "פרשת סוטה",} שהיה הכהן קורא בפני האשה, כשמשביעה. וכן {"וידוי מעשר",} שאומרים בזמן ביעור מעשרות. {ו"קריאת שמע", ו"תפלה", ו"ברכת המזון".}
מתרצת הגמרא: {אצטריך} רב ללמדנו זאת, כי {סלקא דעתך אמינא: הני מילי ד}יצא כש{אמרה בלשון חול} - {כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש,} [שתירגם את הנוסח שתיקנו חכמים בלשון קדש ללשון חול].
{אבל,} אם שינה ו{לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש}, כגון כאן, שלא אמר בלשון חול תרגום של "המוציא לחם מן הארץ" אלא רק הזכיר את השם וענין הברכה, {אימא לא} יצא.
{קמשמע לן} שאף אם שינה את מטבע הלשון, הואיל ואמר הזכרת השם וענין הברכה, יצא ידי חובתו.
{גופא: אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם} - {אינה ברכה.}
{ורבי יוחנן אמר: כל ברכה שאין בה מלכות} - {אינה ברכה,} שמלבד הזכרת השם צריך שיזכיר "מלך העולם".
{אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא,} דאף אם לא הזכיר מלכות יצא ידי חובת ברכה.
{דתניא}: כתיב בקרא בפרשת וידוי מעשר [דברים כו] {"לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי".} ודרשינן:
{"לא עברתי"} - {מלברכך} ברכת המצוות על הפרשת תרומה ומעשר (9).
{"ולא שכחתי"} - {מלהזכיר שמך עליו!}
{ואילו} הזכרת {"מלכות" לא קתני} בברייתא. שמע מינה שגם בלא הזכרת מלכות יוצא ידי חובת ברכה.
{ורבי יוחנן} הסובר שכל ברכה טעונה הזכרת מלכות, אמר לך: {תני} [תגיה בלשון הברייתא]: {"ולא שכחתי"} - {מלהזכיר שמך ומלכותך עליו} (10).
(((מתניתין:)))
{ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר: שהכל נהיה בדברו.}
{על החומץ} [יין שנתקלקל ונעשה חומץ], כיון שירד ממעלתו שוב אין לברך עליו בורא פרי הגפן אלא שהכל נהיה בדברו. וכן {על הנובלות} שהם תמרים גרועות, מאחר שהתקלקלו וירדו ממעלתם אין לברך עליהם בורא פרי העץ אלא שהכל. {ועל הגובאי} [חגבים טהורים] {אומר שהכל נהיה בדברו} משום שאין גידולם מן הארץ.
{רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו} כלל, ולפיכך אין לברך על חומץ נובלות וגובאי כיון שהם באים על ידי קללה, שהרי חומץ הוא יין שהתקלקל, נובלות הם תמרים מקולקלים וגובאי מפסיד את התבואה,
{היו לפניו מינין הרבה} ובא לאכול את כולם, {רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה} - {עליו הוא} מקדים ו{מברך}. ששבעת המינים חשובים הם, הואיל ונשתבחה בהם ארץ ישראל.
{וחכמים אומרים}: באופן שהמין שאינו משבעת המינים חביב עליו יותר {מברך על איזה מהן שירצה} היינו על המין החביב עליו כי מעלת "חביב" קודמת למעלת "שבעת המינים ".
(((גמרא:)))
{תנו רבנן: על דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר בהמות חיות עופות ודגים אומר: שהכל נהיה בדברו,} וכן {על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר: שהכל.}
{על הפת שעיפשה} קצת וראויה עדיין לאכילה (11), {ועל היין שהקרים, ועל התבשיל שעבר צורתו} [נשתנה מראיתו מחמת קלקול (12)], {אומר: שהכל.} לפי שמחמת קלקולם בטלה חשיבותם ויורדים משום כך מברכתן הראויה להם בתחלה.
{על המלח ועל הזמית} [מי מלח], {ועל כמהין ופטריות אומר: שהכל.}
מקשה הגמרא: ממה ששנינו בברייתא שעל כמהין ופטריות מברכים שהכל ולא בורא פרי האדמה: {למימרא} [האם נלמד מכך], כי {כמהין ופטריות לאו גידולי קרקע נינהו.} {והתניא: הנודר} שלא להנות {מפירות הארץ} - {אסור בפירות הארץ, ומותר בכמהין ופטריות,} מפני שאינם בכלל "פירות הארץ". {ואם אמר} הנודר: {כל גדולי קרקע} אסורים {עלי! אסור אף בכמהין ופטריות.} הרי שכמהין ופטריות נחשבים לגדולי קרקע. ותמוה אם כן, מדוע ברכתן שהכל ולא בורא פרי האדמה?
מתרצת הגמרא: {אמר אביי}: אמנם הכמהין והפטריות {מירבא רבו מארעא} [גדלים מלחלוחית הקרקע] ולכן הם נחשבים לגידולי קרקע, אבל {מינקי לא ינקי} לחלוחית זו ישירות {מארעא,} אלא דרך האויר. ומשום כך לענין ברכה עדיין אינם נחשבים כפרי האדמה לברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה.
מקשה הגמרא: {והא "על} כל {דבר שאין גדולו מן הארץ" קתני} בברייתא קודם, שמברך שהכל. ולאחר שהקדימה זאת הברייתא, היא חזרה וכללה את הכמהין ופטריות בכלל אלו שאין גידולם מהארץ. ושוב יקשה, מדוע הנודר עצמו מגדולי קרקע אסור בכמהין ופטריות?
מתרצת הגמרא: {תני} [תגיה בלשון הברייתא] {על דבר שאין יונק מן הארץ} מברכים שהכל, ונכלל בזה כמהין ופטריות שברכתם שהכל, כיון שאינם יונקים מהארץ אף שגידולי קרקע הם.
שנינו במשנה: {ועל הנובלות} אומר שהכל נהיה בדברו.
מבארת הגמרא: {מאי נובלות?} נחלקו בזה {רבי זירא ורבי אילעא. חד אמר} נובלות הם {בושלי כמרא} תמרים שנשרפו מחמת החום ויבשו (13), {וחד אמר} נובלות הם {תמרי דזיקא} תמרים שעדין לא הספיקו להבשיל כל צרכן, והרוח השירתן מהעץ.
מקשה הגמרא: איך יתכן לפרש שנובלות היינו תמרים שהרוח השירתם מהעץ קודם בישולם? והא {תנן} במתניתין, {רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו.} ומשמעות דברי רבי יהודה היא, שבא לחלוק על תנא קמא בכל אלו השנויים ברישא דמתניתין, חומץ, נובלות, וגובאי. שלתנא קמא ברכתן שהכל, ואילו רבי יהודה אין לברך עליהם כלל.
ואם כן: {בשלמא למאן דאמר} נובלות הינם {בושלי כמרא} - {היינו דקרי ליה} רבי יהודה {מין קללה,} שהרי נתקלקלו הפירות.
{אלא למאן דאמר} נובלות היינו {תמרי דזיקא,} קשה: {מאי מין קללה?} והרי אף שנשרו קודם שנתבשלו לגמרי, מכל מקום אינם בכלל מין קללה שלא נשתנו לקלקול?
מתרצת הגמרא: לדעת הסובר נובלות היינו "תמרי דזיקא", אין רבי יהודה חולק עם תנא קמא אלא {אשארא,} היינו על חומץ ועל גובאי שעל ידי קללה הם באים. אבל בנובלות רבי יהודה מודה שברכתן היא שהכל.
{איכא דאמרי} שהקושיא על הסובר שנובלות היינו "תמרי דזיקא" היא מדברי תנא קמא במתניתין: {בשלמא למאן דאמר} שנובלות הם {בושלי כמרא,} היינו מובנת סברת תנא קמא {דמברכינן עלייהו שהכל} ולא בורא פרי העץ, שהרי נשתנו לרעה, {אלא למאן דאמר} נובלות השנויים במשנה הם {תמרי דזיקא} קשה, מדוע מברכים {שהכל, הא בורא פרי העץ מבעי ליה לברוכי,} שהרי אף שאינם מבושלים עדיין כל צרכן, מכל מקום, לא נשתנו לרעה?
{אלא,} מסיקה הגמרא משום כך: {בנובלות} השנויים במשנה ב{סתמא, כולי עלמא לא פליגי דבושלי כמרא נינהו} שנשתנו לרעה, ולכן במשנתנו סובר תנא קמא שברכתן שהכל ורבי יהודה חולק וסובר שאין לברך עליהם כלל. {כי פליגי} רבי זירא ורבי אילעא {ב}פירוש של {נובלות תמרה} השנויים במשנה במסכת דמאי.
{דתנן: הקלין שבדמאי} הפירות שהקלו בהם חכמים שלא לעשרן אף אם נלקחו מעם הארץ, לפי שאינן חשובין ואין עמי הארץ חסים עליהם מלעשרן, הן: {השיתין, והרימין, והעוזרדין, בנות שוח, ובנות שקמה, וגופנין, ונצפה, ונובלות תמרה.}
מבררת הגמרא מה הם פירות אלו: {שיתין, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן}: הם {מין תאנים} מדבריות{. רימין} הם {כנדי} [מין מסוים של רמונים (14)] {. העוזרדין} הם {טולשי} [מין פרי הגדל על שיח בר].
{בנות שוח} - {אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן}: הם {תאיני חוורתא} [תאנים לבנות],
{בנות שקמה} - {אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן}: הם {דובלי} [תאנה הדומה לפרי השקמה].
{גופנין} הם {שילהי גופני} ענבים הגדלות בסוף עונתם ואינם מתבשלות יפה.
{נצפה} הוא {פרחה} [הפרי הגדל בעץ צלף].
{נובלות תמרה} ששנינו במשנה - נחלקו בפירושו {רבי אילעא ורבי זירא. חד אמר} שהם {בושלי כמרא, וחד אמר} שהם {תמרי דזיקא.}
מקשה הגמרא: {בשלמא למאן דאמר} שנובלות תמרה הם {בושלי כמרא}, ניחא {היינו דקתני} במתניתין {"הקלין שבדמאי".} כיון שרק ב{ספיקן} שלא ידוע אם הם מעושרים {הוא דפטור} והקלו בהן חכמים יותר משאר פירות שלא ידוע אם עישרום, {הא ודאן,} אם ידוע בבירור שלא הופרש מהן מעשר - {חייב} לעשרן.
{אלא למאן דאמר} נובלות תמרה השנויים במשנה הם {תמרי דזיקא,} קשה, מדוע {ודאן} של נובלות תמרה שלא הופרש מהן מעשר, {חייב?} והרי כיון שהרוח השירה אותן, דעתו של אדם להתייאש מהן, ואם כן, {הפקרא} {נינהו!} וקיימא לן שההפקר פטור ממעשר!?
מתרצת הגמרא: {הכא במאי עסקינן, שעשאן} לתמרים שנשרו {גורן} [ערימה].
{דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: הלקט והשכחה והפאה} אף על פי שפטורים מן המעשר, אם {עשאן} העני המלקט {גורן} - {הוקבעו} בכך {למעשר} מדרבנן, גזירה מפני הרואים הסוברים שתבואתו של העני היא מקרקע שלו. והוא הדין בכל פירות הפקר שעשאן גורן שהוקבעו בכך למעשר מדרבנן.
{איכא דאמרי}, כך הקשו על הסובר שנובלות תמרה הם בושלי כמרא: