{בשלמא למאן דאמר} נובלות תמרה השנויים במשנה שבמסכת דמאי הם {תמרי דזיקא}, מובן מדוע שינה התנא בלשונו. {היינו, דהכא} במשנתנו, {קרי לה} התנא {"נובלות" סתמא,} לפי שכאן פירושו "בושלי כמרא", {ו}אילו {התם,} במשנה שבמסכת דמאי, {קרי לה} התנא "נובלות {תמרה}" לפי ששם פירושו "תמרי דזיקא".
{אלא למאן דאמר} שהנובלות השנויים במשנה שבמסכת הם {בושלי כמרא} קשה, מדוע הכינוי של התמרים במשנתנו שונה מהכינוי של התמרים השנויים במסכת דמאי? {ניתני אידי ואידי} בברכות ובדמאי {נובלות תמרה, או} ניתני {אידי ואידי: נובלות סתמא!?} שהרי בשתיהם הפירוש שוה.
{קשיא!}
שנינו במשנה: {היו לפניו} (1) {מינין הרבה.} רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה - עליו הוא מברך. וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה (2).
ומבארת הגמרא את הפלוגתא בין רבי יהודה ורבנן.
{אמר עולא: מחלוקת}ם {בשברכותיהן} של המינין {שוות} כגון זיתים ותפוחים שברכתם "בורא פרי העץ" ובא לפטור את שניהן בברכה אחת. {דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף} לברך עליו תחילה, {ורבנן סברי: מין חביב עדיף} לברך עליו תחילה [וחכמים שאמרו "מברך על איזה מהן שירצה" כונתם שיברך על החביב שאותו הוא רוצה יותר מחבירו]. {אבל בשאין ברכותיהן שוות,} כגון צנון וזית, לא נחלקו, אלא {דברי הכל מברך על זה} החביב לו יותר, (3) {וחוזר ומברך על} {זה,} (4) המין השני (5).
מדברי עולא שאמר שכשאין ברכותיהן שוות מברך שתי ברכות אנו למדים שכשישנם לפניו שני מינין שאחד ברכתו בורא פרי האדמה והשני ברכתו בורא פרי העץ, מברך שתי ברכות. ואין אומרים שיברך ברכת בורא פרי האדמה ויפטור בכך את שני המינין. אף על גב ששנינו במשנה (מ א) שאם בירך בורא פרי האדמה על דבר שברכתו בורא פרי העץ בדיעבד יצא, אין זה אלא כשטעה ובירך "האדמה" על פרי העץ עצמו, אבל כששני המינים מונחים לפניו ובירך "האדמה" על מין האדמה אינו פוטר בכך את פרי העץ.
מקשה הגמרא {מיתיבי: היו לפניו צנון וזית} שברכותיהן אינן שוות, {מברך על הצנון} ברכת בורא פרי האדמה {ופוטר} בה {את הזית}, כדין המברך בורא פרי האדמה על דבר שברכתו בורא פרי העץ. וקשה על דברי עולא הסובר שיש לברך שתי ברכות.
מתרצת הגמרא: {הכא במאי עסקינן} בברייתא - {כשהצנון עיקר}, ושנינו במשנה לקמן (מד א) שכל שיש לפניו עיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר בברכה זו את הטפל, לפיכך ברכת הצנון פוטרת את הזית, אבל באופן שרוצה לאכול את שני המינים בפני עצמם יברך שתי ברכות.
מקשה הגמרא: {אי הכי} שהברייתא עוסקת באופן שהצנון עיקר, {אימא סיפא} של ברייתא זו: {רבי יהודה אומר מברך על הזית} תחלה ואחר כך מברך על הצנון משום {שהזית ממין שבעה}. וקשה {וכי לית ליה לרבי יהודה הא דתנן} במשנה לקמן: {כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה?!}
{וכי תימא הכי נמי דלית ליה} לרבי יהודה דין זה שברכת העיקר פוטרת את ברכת הטפל, {והתניא: רבי יהודה אומר: אם מחמת צנון בא הזית,} שעיקר כוונת אכילתו לצנון, ורק כדי להפיג חריפותו של הצנון אכל זית - {מברך על הצנון ופוטר את הזית.} הרי שלא נחלק רבי יהודה על דין המשנה שברכת העיקר פוטרת את הטפל. ולכן בהכרח שהברייתא אינה עוסקת באופן שהצנון עיקר, שהרי בזה מודה רבי יהודה שאין מברכים על הזית. ושוב יקשה על דברי עולא הסובר שמברכים שתי ברכות כשלפניו פרי העץ ופרי האדמה, מדברי תנא קמא בברייתא האומר שמברכים רק על הצנון?
מתרצת הגמרא: {לעולם בצנון עיקר} וזית טפל {עסקינן} בברייתא, ומשום כך אין דברי תנא קמא סותרים לדברי עולא. ובדבר הקושיא שלא יתכן שרבי יהודה יחלוק בדבר, אכן רבי יהודה לא נחלק בזה, {וכי פליגי רבי יהודה ורבנן במילתא אחריתי פליגי, וחסורי מחסרא} כמה מילים בנוסח הברייתא. {והכי קתני}:
{היו לפניו צנון וזית} - {מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים כשהצנון עיקר, אבל} אם {אין הצנון עיקר} ל{דברי הכל מברך על} מין {זה וחוזר ומברך על} מין {זה.}
{ושני מינין בעלמא שברכותיהן שוות}, כגון זית ותפוח, שאחד מהם מין שבעה, - תנא קמא סובר ש{מברך על איזה מהן שירצה} היינו על החביב עליו. ואילו {רבי יהודה אומר: מברך על הזית}, לפי {שהזית} הוא {ממין שבעה.} וזוהי גם המחלוקת שנחלקו רבי יהודה וחכמים במשנה (6).
ובהאי מימרא דעולא - {פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא.}
{חד אמר} כעולא, ש{מחלוקת} התנאים במשנה היא {בשברכותיהן שוות. דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף, ורבנן סברי מין חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה.}
{וחד אמר} שלא כעולא, אלא {אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת} אם חביב עדיף או מין שבעה.
מקשה הגמרא: {בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת} - {שפיר} מובן הדבר, שענין מחלוקתם הוא על איזה מין יש לקבוע את הברכה ולפטור בכך את המין האחר. {אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי} קשה: {במאי פליגי?} והרי ודאי אי אפשר לפטור את שניהם בברכה אחת (7)? מתרצת הגמרא: {אמר רבי ירמיה} מחלוקתם היא איזו ברכה {להקדים!} לרבי יהודה יש להקדים ולברך על מין שבעה, ולאחר מכן לברך על המין האחר ואילו לרבנן יש להקדים ולברך על החביב ולאחר מכן לברך על המין האחר,
הגמרא מביאה סיוע לדברי רבי ירמיה שגם כשאין ברכותיהן שוות נאמרו דיני קדימה: {דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה. שנאמר} [דברים ח ח] {"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון. ארץ זית שמן ודבש",} הרי שיש דין קדימה גם כשאין ברכותיהן שוות, שהרי החטה והגפן אין ברכותיהם שוות והחטה קודמת לגפן (8).
מוסיפה הגמרא: {ו}הא דרבי יצחק, דאמר כל המוקדם בפסוק קודם לברכה, {פליגא דרבי חנן.} {דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו} - {לשיעורין} של תורה {נאמר.} להודיע שבחה של ארץ ישראל, בכך שיש בה פירות ששיעורי תורה תלויים בהם, (9) ולא כדי להודיע סדר חשיבותם של הפירות לענין ברכה.
{חטה} - שיעורי תורה נתלין בה, כמו {דתנן} במסכת נגעים [פרק יג]:
בית המנוגע בנגע צרעת, מטמא אדם וכלים בשני אופנים: בכניסה אליו, או בשהייה בו.
אם נכנס אדם או הוכנסו כלים לבית מנוגע, הם נטמאים מיד מחמת הכנסם אליו. אך אם לא נכנסו לבית אלא רק שהו בו, הם נטמאים מחמת השהייה בבית.
משך השהייה המטמא נמדד ב"אכילת פרס", שהוא הזמן הדרוש לאכילת חצי ככר לחם, העשוי מקמח חיטה.
וכך שנינו: כל {הנכנס לבית המנוגע וכליו} [בגדיו] מונחים {על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו} הוא נושא {בידיו} - {הוא והן טמאין מיד.} כי היות והאדם הנושאם אינו לבוש בהם, הם נטמאים מיד מכח ביאת עצמן אל הבית המנוגע, דכתיב, "והבא אל הבית [בין אדם בין כלים], יטמא עד הערב". וכפי שהאדם נטמא מיד בהכנסו, גם אם לא שהה בו, כך גם הבגדים נטמאים מיד.
אבל, אם {היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו,} {וטבעותיו באצבעותיו} - הרי רק {הוא טמא מיד}, כדין הנכנס לבית, שנטמא מיד, {ו}אילו {הן,} הבגדים והכלים שעליו, נשארים {טהורין,} שאינם נטמאים מיד עם הכנסם לבית, כיון שלא "הוכנסו" אל הבית, שהרי כניסתם אל הבית אינה מתייחסת אליהם אלא אל האדם הלבוש בהם, והם רק טפלים לו, {עד שישהא} בתוך הבית {בכדי} שיעור זמן של {אכילת פרס,} (10) שהוא חצי ככר {פת חטין}, הנאכלת מהר, (11) {ולא פת שעורין} שנאכלת לאט. ומשערים את זמן אכילת הפת באופן שהיא נאכלת כשהוא {מיסב}, כי באכילה הנעשית בהסיבה הפת נאכלת מהר, מפני שאינו מסיח דעתו לדברים אחרים. {ואוכלן בלפתן,} שגם אז הפת נאכלת מהר יותר. (12) ואז הם נטמאים מחמת שהייתם בבית המנוגע.
{שעורה} - שיעורי תורה נתלין בה, כמו {דתנן} במסכת אהלות [פרק ב]: {עצם} שגודלה {כ}שיעור {שעורה} - {מטמא במגע ובמשא. ו}הלכה למשה מסיני ש{אינו מטמא באהל} (13).
{גפן} - שיעורי תורה נתלין בה, שאכילת חרצנים וזגים {כדי} שיעור {רביעית יין} אסורה היא {לנזיר}, ולוקה עליה (14).
{תאנה} - שיעורי תורה נתלין בה - שאם הוציא בשבת מאכל מרשות לרשות בשיעור {כגרוגרת,} שהיא תאנה יבשה (15), חייב, שזהו שיעור החיוב {להוצאת} אוכלין ב{שבת}.
{רמון} - שיעורי תורה נתלין בו - {כדתנן} במסכת כלים [פרק יז]: כלי עץ שנעשה בו נקב, וכתוצאה מכך אין הכלי עומד עוד לשימוש, בטל ממנו תורת כלי ואינו מקבל טומאה. לפיכך, כלי של אומן שעומד להמכר נטהר בנקב כל שהוא. כי לאחר שנעשה בו נקב אין הוא עומד למכירה ולשימוש. אבל {כל כלי בעלי בתים} שחסים על כליהם ומשתמשים בהם גם לאחר {ע} שניקבו {שיעורן} להיטהר הוא רק כשניקבו נקב גדול {כרמונים} (1).