{ולא} מקדימין את הגדול לקטן {ב}נטילת מים אחרונים, שנוטלים לנקות {ידים מזוהמות} בסוף הסעודה. (1)
{רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין} והלך {ל}פני חמורו {דאביי, ולא אמר ליה} רבין לאביי {"ניזיל מר",} ולא כיבדו להכנס לפניו.
{אמר} אביי בלבו: {מדסליק האי מרבנן} {ממערבא} [כיון שרבין בא מארץ ישראל], {גס ליה דעתיה}, ולכן אינו מכבד אחרים.
{כי מטא לפתחא דבי כנישתא} [בית הכנסת], { אמר ליה} רבין לאביי: {ניעל מר!}
{אמר ליה} אביי: {ו}כי {עד השתא לאו "מר" אנא?} ולמה לא כבדת אותי בדרך אלא רק כאן?
{אמר ליה} רבין: {הכי אמר רבי יוחנן, אין מכבדין} את הגדול להכנס תחילה {אלא בפתח שיש בה מזוזה,} ולא בדרך. (2)
ותמהה הגמרא: וכי דוקא בפתח {דאית בה מזוזה, אין} [צריך לכבד], ואילו בפתח {דלית בה מזוזה, לא} צריך לכבד? {אלא,} נמצא {מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה} (3) {הכי נמי דאין מכבדין} את הגדול להכנס בהם תחילה? ולמה רבין כיבד את אביי בפתח בית הכנסת?
{אלא} בהכרח, {אימא,} כוונת רבי יוחנן שאין מכבדין אלא {בפתח הראוי למזוזה,} והיינו בפתח מקום שאילו היו גרים בו היה מתחייב במזוזה, (4) אבל בדרך אין מכבדים את הגדול להקדים.
{אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע} מן הפת, (5) כי הוא מוציא בברכתו את כל המסובים, ובברכת הנהנין אין אדם יוצא בשמיעה מחברו עד שיהנה המברך.
{יתיב רב ספרא וקאמר}: אין רשאין {"לטעום" איתמר} בשם רב, [ולא "אין רשאין לאכול"]. תמהה הגמרא {למאי נפקא מינה,} והרי ודאי שגם לפי רב שילת שאמר "אין רשאין לאכול" אסור אפילו לטעום?
מבארת הגמרא: באמת אין נפקא מינה בין הלשונות, ורב ספרא לא בא אלא לצטט במדויק את לשון רב, משום {שחייב אדם לומר בלשון רבו.}
{תנו רבנן: שנים} האוכלים יחד מקערה אחת, {ממתינין זה לזה בקערה,} שאם הפסיק אחד מהם אכילתו כדי לשתות, חייב השני להפסיק גם הוא עד שיסיים הראשון לשתות ויחזור לאכול. (6)
{שלשה} האוכלים יחד מקערה אחת, והפסיק אחד מהם מאכילתו כדי לשתות, {אין} השנים האחרים {ממתינין} עד שיסיים לשתות.
{הבוצע} ומוציא בברכתו את כל המסובים, אפילו אם הוא קטן שביניהם, (7) {הוא פושט ידו תחלה,} לקחת מהקערה אוכל ללפת בו את הפת, (8) {ואם בא} הבוצע {לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו} שיטול לפניו מהקערה, (9) {הרשות בידו.}
{רבה בר בר חנה הוה עסיק ליה לבריה} לסדר סעודה לנשואיו {בי רב שמואל בר רב קטינא, קדים ויתיב} רבה בר בר חנה לפני הסעודה {וקמתני ליה לבריה} שהיה צריך לבצוע את הפת למסובין: {"אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן} [על ברכת המוציא] {מפי העונים".} (10) {רב חסדא אמר}: אין כוונת הברייתא שיכלה מפי כל העונים, אלא די שיכלה {מפי רוב העונים,} ואינו צריך להמתין למאריכים.
{אמר ליה רמי בר חמא} לרב חסדא: {מאי שנא רובא} שצריך להמתין שיכלה אמן מפיהם - משום שנחשב כמו {דאכתי לא כליא ברכה} - אם כן {מיעוטא נמי} ראוי להמתין שיסיימו לענות, שהרי עדיין {לא כליא ברכה?}
{אמר ליה} רב חסדא: {שאני אומר, כל העונה אמן} באריכות {יותר מדאי אינו אלא טועה,} כי משמעות התיבה משתנה כשמאריך בה. (11)
{תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה,} שלא יבטא את אות אלף שב"אמן" בשוא במקום בקמץ, (12) {ולא אמן קטופה,} שאינו מסיימה ברור, ונשמע כאומר "אמ", (13) {ולא אמן יתומה,} שעונה אמן על ברכה שלא שמעה, אלא רק שמע שאחרים עונים (14) {ולא יזרוק} (15) {ברכה מפיו,} שלא יאמרנה במהירות, ויראה בכך שהיא לעול עליו, ואינו מברך אלא מפני הרגלו.
{בן עזאי אומר: כל העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים. חטופה,} - {יתחטפו ימיו,} ימות קודם זמנו. {קטופה} - {יתקטפו} [יתקצרו] {ימיו. וכל המאריך באמן, מאריכין לו ימיו ושנותיו.}
{רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא, אתא רב שימי בר חייא, הוה קמסרהב} [ממהר] {ואכיל} כדי להצטרף עמם לברכת המזון.
{אמר ליה רב} לרב שימי: {מה דעתך} מה הסיבה שאתה ממהר באכילתך? - אם כדי {לאיצטרופי בהדן} לזימון, (16) הרי {אנן} כבר {אכילנא לן,} וסיימנו את הסעודה לפני שהתחלת בה, ואין אתה מצטרף עמנו לחייבנו לזמן.
{אמר ליה שמואל} לרב, {אילו מייתו לי} כעת לקינוח סעודה מאכל החביב עלי, כגון {ארדיליא} [כמהין ופטריות] {ו}כן אם היו מביאים כעת {גוזליא} [גוזלות] שהוא מאכל החביב {לאבא} [תואר כבוד שחלק לרב (17)], {מי לא אכלינן?} ולפיכך עדיין אינו נחשב כסיום הסעודה, ויכול רב שימי להצטרף עמנו לחיוב זימון.
{תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא. על רב אחא} ורצה להצטרף עמהם. {אמרי, אתא גברא רבא דמברך לן,} שהרי הגדול שבסעודה מזמן ומוציא את המסובים בברכת המזון.
{אמר להו, מי סבריתו ד}באופן זה {גדול מברך?} - אין דין זה אמור אלא אם הגדול אכל עם כולם, אך כשהצטרף לסעודה אחר שכבר התחילו בה, רק {עיקר שבסעודה} [אחד מהמסובים מתחילתה] {מברך.} (18) {ו}אולם, מסקנת הגמרא: {הלכתא, גדול מברך, אף על גב דאתא לבסוף.} (19)
שנינו במשנה: {אכל דמאי וכו'}:
תמהה הגמרא: {הא לא חזי ליה,} כי אסרו רבנן לאוכלו בלא הפרשת מעשר, ואין מזמנים על אכילת איסור? (20)
מתרצת הגמרא: איסור דמאי אינו מונע חיוב זימון כטבל, כי טבל גורם שעצם המאכל לא יהיה ראוי, עד שיתוקן, ואי אפשר לקבוע עליו סעודה, אך את איסור דמאי ניתן להפקיע בלי תיקון בעצם המאכל, ונמצא שהאוכל עצמו ראוי לאכילה, שהרי {כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני, ו}אז יהיה הדמאי {חזי ליה.} (21)
כמו {דתנן} [דמאי ג א] {מאכילין את העניים דמאי} [כי הקלו בו משום שרוב עמי הארץ מעשרין], {ואת האכסניא} [חיילי המלך שמוטל על בני העיר שחנו בסמוך לה לספק להם מזון] ויכולים לאכול {דמאי,} כי במקום זה הם נחשבים כאשר אין להם מה לאכול כעת (22). {ואמר רב הונא: תנא, בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים ואת} {האכסניא דמאי.} (23)
שנינו במשנה: {מעשר ראשון שנטלה תרומתו}:
תמהה הגמרא: {פשיטא} שמזמנים עליו, שהרי אחר שהורמה ממנו תרומת מעשר הוא מותר באכילה לכל אדם?
מבארת הגמרא: {לא צריכא} להשמיענו דין זה, {אלא} באופן {שהקדימו} הלוי לכהן, ונטל מבעל הבית את המעשר ראשון לפני שהכהן קבל תרומה גדולה, ובכל זאת המעשר מותר באכילה, ואינו טבל, כיון שמדובר באופן שהתבואה היתה {בשבלים,} ועדיין לא נגמרה מלאכתה ולא התחייבה בתרומה גדולה, {ו}מה ששנינו "שניטלה תרומתו", היינו ש{הפריש} הלוי {ממנו} [מהמעשר] {תרומת מעשר, ולא הפריש ממנו תרומה גדולה,} וחידוש המשנה הוא שאף על פי שחלה הפרשת המעשר, אינו חייב בתרומה גדולה, ומותר באכילה, ומזמנים עליו.
{וכדרבי אבהו. דאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלים, פטור מתרומה גדולה, שנאמר} [במדבר יח כו] {"והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן} {המעשר",} ודרשו: רק {"מעשר מן המעשר" אמרתי לך} להפריש ממעשר ראשון, { ולא} חייבתי להפריש {תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר} [שנמצא מפריש ממנו יותר מ"מעשר"]. (24)
{אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי,} שמעשר ראשון שניטל לפני הפרשת תרומה פטור מתרומה גדולה, {אפילו הקדימו} הלוי לכהן {בכרי} [אחר שנגמרה מלאכת התבואה] ונטל מעשר לפני הפרשת תרומה, {נמי} לא יתחייב בתרומה גדולה?
{אמר ליה: עליך} [כדי ליישב קושייתך] {אמר קרא} [שם כח]: