{ויש מהן שחותם בהן ב"ברוך" ואין פותח ב"ברוך",} כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שסומך על "ברוך" שפתח בו את הברכה שקדמה לה (13).
{ו}מכאן הוכיח רב, (14) כיון שבברכת {"הטוב והמטיב" פותח ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך", מכלל} זה אתה למד {דברכה בפני עצמה היא,} (15) ואינה מכלל ברכת המזון שהיא מדאורייתא. (16)
{ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי עוקרין אותה בבית האבל,} ואומרים ברכה אחרת תחתיה.
{כדתניא: מה הם אומרים} בברכת המזון {בבית האבל?} - תנא קמא אומר שמברכים כרגיל {"ברוך הטוב והמטיב",} (17) ואילו {רבי עקיבא אומר} שאינה נאמרת, אלא אומרים תחתיה {"ברוך דיין האמת",} ובהכרח שרק רבנן תקנוה, כי אילו חיובה מדאורייתא לא היתה נעקרת.
ותמהה הגמרא על דברי תנא קמא: וכי {"הטוב והמטיב", אין,} [אומרים] ואילו {"דיין אמת" לא} אומרים, והרי בבית האבל אי אפשר להודות על הטובה בלא להזכיר את הדין, {אלא אימא "אף הטוב והמטיב",} ועל כך נחלק רבי עקיבא ואמר שבבית האבל אין אומרים כלל "הטוב והמטיב.
{מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע ביה מלתא,} נפטר אחד ממשפחת רב אשי, {פתח} מר זוטרא (18) בברכה הרבעית בברכת המזון {ובריך} כך {"}ברוך אתה ה' ... האל אבינו מלכנו בוראינו קדושנו קדוש יעקב המלך (19) {הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק,} {לוקח במשפט,} (20) {ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט}, (21) {שהכל שלו, ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים".}
דנה הגמרא: אחד שהפסיק לצורך שנים שרוצים לזמן, והמתין עד שסיימו ברכת הזן [כדעת רב ששת], ואחר כך סיים סעודתו ורוצה לברך, {להיכן} [לאיזה ברכה] {הוא חוזר?} -
{רב זביד משמיה דאביי אמר, חוזר לראש,} ומתחיל מתחילת ברכת המזון, כי כבר התחייב בברכת הזן כאשר סעד בשלשה, (22) {ורבנן אמרי,} שחוזר רק {למקום שפסק,} והיינו שמברך רק מ"נודה לך" ואילך. (23)
ומסקנת הגמרא: {והלכתא} חוזר {למקום שפסק.} (24) {אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: אף על גב דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו,} שהרי כך הוא מנהגם: {בזמן שהן} מסובין על {שתי מטות,} ה{גדול} שבמסובים {מסב} על מטתו {בראש} [ראשון], {ושני לו} מעמידים את מטתו {למעלה הימנו} [לצד ראשו של הגדול]. {ובזמן שהם שלש} מטות, {גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו} מעמידים את מטתו {למטה הימנו} [לצד רגליו של הגדול].
{אמר ליה} רב ששת: {ו}הרי בסידור באופן זה נמצא {כי בעי} הגדול {אשתעויי בהדיה} לדבר עם השני לו, צריך ל{מתריץ תרוצי ויתיב} [להזדקף מהסבתו ולהתיישב] {ומשתעי בהדיה,} שהרי השני מיסב לצד ראשו, ועדיף שיסב למרגלותיו, ויוכל השני לשמעו כשהוא מוטה כלפיו?
{אמר ליה} ריש גלותא: {שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג.} מנהגם לשוחח בסימני רמזים שעושים באצבעותיהם, ואין השני צריך לראות את פני הגדול בדברו עמו.
שאל רב ששת את ריש גלותא על מנהגי הפרסיים: {מים ראשונים} שלפני הסעודה, {מהיכן מתחילין} מי מהמסובים נוטל ראשון?
{אמר ליה,} מתחילים {מן הגדול.}
תמה רב ששת: וכי כך ראוי ש{ישב} ה{גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן?} [שהרי אין מביאים את האוכל אלא אחר שהמסובים נוטלים ידיהם].
{אמר ליה} ריש גלותא: מנהג הפרסיים ש{לאלתר מייתו תכא} [שלחן קטן ועליו האוכל] {קמיה} הגדול, ומתחיל לאכול.
עוד שאלו רב ששת על מנהגי הפרסיים, {מים אחרונים מהיכן מתחילין?} -
{אמר ליה,} מתחילים {מן הקטן.}
תמה רב ששת: {ו}כי {גדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן?} -
{אמר ליה} ריש גלותא: {לא מסלקי תכא מקמיה} הגדול {עד דנמטי מיא לגביה,} ועד אז יכול להמשיך לאכול ואינו צריך להמתין.
{אמר רב ששת,} בתשובה לטענתו של ריש גלותא שמנהגי הסעודה של הפרסיים מעולים משל חכמי ישראל: {אנא מתניתא} {ידענא, ו}ממנה למדו את המנהגים הנכונים בסעודה.
{דתניא: כיצד סדר הסבה, בזמן שהן שתי מטות, גדול} שבמסובים {מסב בראש} [ראשון], { ושני לו למטה הימנו} לצד רגליו, כדי שיוכל הגדול לשוחח עמו בנוחות.
{בזמן שהן שלש מטות, גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו,} לצד ראשו, כי הוא המקום המכובד ביותר אחר הראשון, ואם ירצה הגדול לדבר, יוכל לעשות זאת עם ה{שלישי לו} שמקום הסבתו {למטה הימנו.} (25)
וכשיש שלחן נפרד לפני כל אחד (26), {מים הראשונים מתחילין מן הגדול,} (27) ומביאים לפניו את השלחן, כדי שלא יצטרך להמתין לאחרים לתחילת הסעודה. (28) {מים אחרונים} - {בזמן שהם} עד {חמשה} סועדים, {מתחילין מן הגדול,} כי הנוטל ראשון הוא המזמן, (29) {ובזמן שהם} יותר מחמשה, ואפילו {מאה, מתחילין מן הקטן} שבדרך כלל הוא יושב אחרון בשלחן, {עד שמגיעים אצל חמישי, וחוזרין ומתחילין מן הגדול,} ורק אז נוטלין את השלחן מלפניו{. ולמקום שמים אחרונים חוזרין, לשם ברכה חוזרת,} דהיינו שהנוטל ראשון הוא המזמן, ואם ירצה הגדול יורה לאחד מהמסובין ליטול ראשון ולזמן.
{מסייע ליה לרב, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה} [ראשון בין חמשת הנוטלים האחרונים], { הוא מזומן לברכה.}
וכך היה מעשה: {רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך} במים אחרונים!
{חזייה} רבי חייא לרב {דקא מרתת,} כי סבר שרבי רוצה להעיר לו שידיו מלוכלכות, או שמאריך יותר מדי בסעודה. {אמר ליה} רבי חייא לרב: {בר פחתי} [בן גדולים], {"עיין בברכת מזונא" קאמר לך} רבי, וכוונתו לכבדך לזמן, (30) ולכן שאמר לך ליטול ידיך תחילה כדי שתוכל לעיין בברכת המזון קודם שתזמן. (31)
{תנו רבנן: אין מכבדין} אדם את חברו שילך לפניו, {לא} כאשר נפגשו {בדרכים,} (32) {ולא בגשרים} מפני הסכנה בשהייה על גבי הגשר, (33)