דף צג - ב

ומבארינן: {מאן דאסר,} טעמו: {ע} {מדלא קא בריין} שאינם ראויין כל כך לאכילה סימן הוא שפסקה יניקתם מהבהמה. ולכן, {הני} - {אבר מן החי נינהו!}

{מאן דשרי,} טעמו: {מדלא קא מסרחן,} ראיה היא, כי {הני} - {חיותא אית בהו} מכח הבהמה, ואינם נחשבים אבר שנתלש מן החי.

{ואידך,} מאן דאסר סבירא ליה ד{האי דלא מסרחן}, הוא משום {דלא קא שליט בהו אוירא,} כיון שהיו בתוך הבהמה, אטומים מפני האויר החיצוני.

{ואידך,} מאן דשרי סבר: שאין להוכיח כלום מזה שהביצים שהתרופפו אינם ראויים לאכילה. ד{האי דלא בריין} - {כחישותא הוא דנקט להו!} שחל בהם קלקול, ולא משום שאין בהם חיות.

{אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: הני ביעי חשילתא} - {שריין!} אבל, {ואת, לא תיכול} מינייהו, {משום "ואל תטוש תורת אמך"!} שאתה מבבל, ושם נהגו לאסור אותם באכילה.

{אמר מר בר רב אשי: הני ביעי דגדיא} [לאו דוקא, אלא של כל בהמה], {עד תלתין יומין} מיום הלידה {שריין בלא קליפה!} שאין צורך לקלף את הקרום שעליהם, שעדיין אין בהם דם. {מכאן ואילך, אי אזרען} - אם יש בהם זרע, {אסורין,} שבודאי יש בהם דם. {ואי לא אזרען} - {שריין!}

{מנא ידעינן} אם יש בהם זרע אם לאו? {אי אית בהו שורייקי סומקי} חוטים אדומים - {אסירן!} ואי {לית בהו שורייקו סומקי} - {שריין!}

{אומצי, ביעי, ומזרקי} [יבוארו להלן], בשלשת אלו {פליגי בה רב אחא ורבינא.}

{בכל התורה כולה,} היכן שנחלקו רבינא ורב אחא, הרי {רבינא לקולא,} הוא המקיל, {ורב אחא לחומרא} הוא המחמיר.

{והלכתא} בכל אותם מחלוקות {כרבינא} - {לקולא!}

{לבר מהני תלתא} דאמרן, {דרב אחא לקולא, ורבינא לחומרא. והלכתא כרב אחא לקולא!}

והשתא מבארינן: {אומצא דאסמיק} בשר שהאדים מהתקבצות הדם כתוצאה ממכה שקיבלה שם הבהמה בחייה, הרי אם {חתכה} עשה בה הרבה חתכים {ומלחה} - {אפילו ל}בשל ב{קדירה נמי, שפיר דמי!} שהמלח הוציא את הדם.

אם {תלייה נמי בשפודא,} בתוך התנור, ונצלה שם, מותר הוא ללא חתיכה ומליחה, הואיל ו{דאיב דמא!} שהדם המקובץ בבשר נוזל החוצה, שהרי הוא תלוי.

אבל אם הניחו {אגומרי,} על גחלים, {פליגי בה רב אחא ורבינא.}

{חד אמר: משאב שאובי ליה,} אש הגחלים שואב את הדם.

{וחד אמר: מצמת צמתי ליה,} האש מחזקת את הבשר שהדם לא יצא ממנו אלא יבלע בתוכו.

{וכן ביעי} של בהמה לאחר שלשים יום.

{וכן מזרקי,} ורידי הצואר, שיש בהם דם רב, גם בהם נחלקו רב אחא ורבינא באופן שהניחם על הגחלים.

{רישא בכיבשא} הטומן ראש הבהמה ששמו אותו באפר הגחלים [כדי להסיר את השערות], הרי אם {אותביה אבית השחיטה,} שבית השחיטה הוא למטה - {דייב דמא} דרך החתך {ושרי!}

ואם הניחו {אצדדין,} על הלחי - {מיקפא קפי} הדם, נקרש בתוכו מחמת שאין לו מקום לצאת - {ואסור!}

ואם {אותביה אנחיריה,} שנקבי החוטם למטה [ובית השחיטה למעלה] - {דץ ביה מידי} אם נעץ בתוך נקב החוטם דבר מה כדי שלא יסתם - {שרי!} משום שהדם יוצא דרך הנקב. {ואם לא} - {אסור!}

{איכא דאמרי}: הניחו {אנחיריה} או הניחו {אבית השחיטה} - {דאיב} הדם ומותר אפילו בלא נעיצה.

הניחו {אצדדין אי דץ ביה מידי} בנחירי החוטם {שרי,} שגם כשהראש מונח על הצד יכול הדם לצאת דרך נקב החוטם. {ואי לא} - {אסור!}

{אמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן} בגיד הנשה:

ה{פנימי,} שנמצא בצד הפנימי של הירך, דהיינו בצד הקרוב לירך השניה, ו{סמוך לעצם}, שאותו הגיד סמוך לעצם הירך - {אסור} מדאורייתא, {וחייבין עליו} מלקות. ה{חיצון,} שנמצא בצד החיצון של הירך, ו{סמוך לבשר} שמובלע בבשר הירך - {אסור} מדרבנן, ואין {חייבין עליו} מלקות.

ומקשינן: {והתניא: פנימי} - {סמוך לבשר!} ואיך אמר רב יהודה אמר שמואל שהפנימי הוא סמוך לעצם?

ומתרצינן: {אמר רב אחא, אמר רב כהנא: איקלודי מיקליד!} הגיד הפנימי חוזר ונכנס לבשר [כצורת מפתח במנעול] ולכן הוא נקרא בברייתא "סמוך לבשר", למרות שבדרך כלל הוא סמוך לעצם.

תו מקשינן לרב יהודה אמר שמואל שאמר שהחיצון סמוך לבשר: {והא תניא: חיצון} - {הסמוך לעצם!} שהוא גלוי ואינו מובלע בבשר?

ומתרצינן: אמר רב יהודה: {היכא דפרעי טבחי!} במקום שהטבחים חותכים את הירך, שם הוא סמוך לעצם.

{איתמר: טבח שנמצא חלב אחריו,} לאחר שניקר את הבשר מהחלב: {רב יהודה אמר}: שיעורו {בכשעורה. רבי יוחנן אמר: בכזית.} וכדמפרש ואזיל לגבי מאי פליגי.

{אמר רב פפא: ולא פליגי} רב יהודה ורבי יוחנן. ד{כאן} מה שאמר רבי יוחנן בכזית היינו {להלקותו} את הטבח. {כאן} מה שאמר רב יהודה דכשעורה היינו {לעברו,} להעבירו מאומנתו שלא ימכור בשר עוד, שאם נמצא חלב אפילו בכשעורה מעבירין אותו.

{אמר מר זוטרא}: לא כך הוא ביאור דבריהם. אלא הא דלא פליגי משום ד{כשעורה} דאמר רב יהודה היינו דוקא אם הוא {במקום אחד.} ואילו {כזית} דאמר רבי יוחנן איירי אפילו אם הוא {בב' וג' מקומות}.

{והלכתא: להלקותו} - {בכזית! לעברו} - {בכשעורה!}

שנינו במשנה: {אין הטבחין נאמנין} על גיד הנשה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים נאמנים עליו.

{אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: חזרו לומר: נאמנין} הטבחים!

{אמר רב נחמן}: מדברי רבי יוחנן משמע שבעבר פסקו הלכה כרבי מאיר ולא היו נאמנים, וחזרו לפסוק כחכמים.

ותימה: וכי {אכשור דרי} שהטבחים של היום נאמנים יותר מאותם שבעבר?!

ומתרצינן: {מעיקרא, דהוו סברי לה כרבי מאיר,} שאמר [לעיל צ - ב] שגיד הנשה צריך לחטט אחריו ויש בזה טורח, הלכך {לא הוו מהימני,} אלא היה צריך לבדוק אחריהם. {ולבסוף, סברי כרבי יהודה,} שחזרו לומר דהלכה כרבי יהודה שאין צריך לחטט אחריו, הלכך נאמנים הם, מאחר שאין טורח בדבר.

{איכא דמתני לה אסיפא} דמתניתין. דקתני: {וחכמים אומרים נאמנים עליו ועל החלב!} ועל זה {אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: חזרו לומר} - {אין נאמנין} על הגיד, שהלכה כרבי מאיר.

{אמר רב נחמן: בזמן הזה נאמנין} הטבחים.

ומקשינן: וכי {אכשור דרי?!}

ומתרצינן: {מעיקרא, סברוה כרבי יהודה,} שאין צורך לחטט אחר גיד הנשה, לפיכך פסקו כחכמים דנאמנין הטבחים.

{הדר, סברוה כרבי מאיר,} חזרו לפסוק כרבי מאיר שצריך לחטט אחר גיד הנשה. ו{כמה דהוו דכירי ליה לרבי יהודה} כל זמן שהטבחים נהגו במנהג הקודם שלא לחטט אחר גיד הנשה כרבי יהודה {לא מהימני,} שהרי כבר נפסקה הלכה שצריך לחטט והם אינם מחטטים [וזה מה שאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דחזרו לומר אין נאמנין].

{והשתא, דאנשיוה לדרבי יהודה,} שנשתכח המנהג הישן, ונוהגים עתה לחטט - {מהימני} [וזהו מה שאמר רב נחמן שבזמן הזה נאמנין].

שנינו במשנה: וחכמים אומרים נאמנים עליו, {ועל החלב.}

והוינן בה: {"חלב" מאן דכר שמיה?!} שהרי רבי מאיר לא דיבר כלל מחלב, ולמה הזכירוהו חכמים?

ומתרצינן: {הכי קאמר רבי מאיר: אין נאמנין עליו ו}לא {על החלב!} שגם בו יש טורח לנקרו. {וחכמים אומרים: נאמנים עליו ועל החלב!}

(((מתניתין:)))

{שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכו,} ואין לו לחשוש שמא הגוי ימכור את הירך לישראל והישראל יאכלנה עם הגיד, {מפני שמקומה ניכר.} שהואיל והירך שלמה רואה הישראל שלא ניטל ממנה גיד הנשה. שאילו היה נוטל, היה ניכר במקום הגיד שנחטט שם הירך.

(((גמרא:)))

והוינן בה: מדקתני שולח אדם "ירך" משמע {שלמה} - {אין,} שדוקא אם היא ירך שלמה, אבל {חתוכה לא} ישלח לגוי מבלי שיוציא ממנה קודם את הגיד, כי שמא הישראל שיקנה מהגוי את הירך יחשוב שהגיד כבר הוצא ממנה, שבודאי הישראל חתכה כדי להוציא ממנה את הגיד.