דף פא - ב

שמת בעפר פיר. בעפר חפירתו שהוא דר בו תמיד שמתוך שהוא רגיל שם אינו נתקל בעפר של אותה גומא כך זה מתוך שהוא רגיל אינו חושש שמא תקשר לו נימא אם לא תרחץ: תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה וכו'. מפר בין בינו לבינה כגון דאמרה קונם פירות בעלה עליה ובין בינה לבין אחרים שאסרה פירות אחרים עליה: קונם שאני עושה לפי אבא וכו'. מפרש ואזיל דברים שאין בהם עינוי נפש ובינה לבין אחרים. ומפרש לה מקמי בינו לבינה משום דבבינו לבינה איכא פלוגתא דזימנין מפר וזמנין אין צריך להפר: שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אין יכול להפר. משום דלא משעבדא ליה ואע''ג דבפרק אע''פ אסיקנא דכופה ליתן תבן לפני בהמתו התם מיירי בשלא הכניסה לו ארבע שפחות דקיימא לן התם דיושבת בקתדרא ואינה חייבת לו בדברים הללו אפ''ה נדרה שלא אציע לך מטתך וכו' אין צריך להפר משום דקיימא לן התם אפילו הכניסה לו כמה שפחות מחוייבת בהכי לפי שהדברים הללו מביאין לידי קירוב הדעת: ר''ג אומר יפר. אע''ג דלא חייל נדרה אפ''ה צריך להפר מדרבנן שלא תקל בנדרים ותעבור על בל יחל והא אסמכתא בעלמא הוא: דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו. וכדדרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וקשה בעיני מאי ד''א דהא ר''ג דאמר יפר משום לתא דבל יחל קאמר ולא מדרשא דקרא ומאי דבר אחר ונראה בעיני דר''ג דאמר יפר דברו קדריש דאפי' מידי דלא מיקרי נדר אלא דבר בעלמא אמר קרא דלא יחל דנהי דלא לקי עליה אפ''ה כיון דאפשר בהפרה בלא הפרה לא יחל והיינו דקאמר דבר אחר דההוא דברו גופיה דדריש ר''ג להכי למידי אחרינא מדריש דחכם אינו מתיר נדרי עצמו ולדברו הוא דמשמע לן הכי: מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס דברים שבינו לבינה הוי ר' יוסי. דאילו לרבנן משום נדרי ענוי נפש הוא דמפר: משום שנאמר לא יחל דברו מני ר''ג היא. דדריש דברו לומר דאפי' מידי שאינו נדר גמור אלא דבור בעלמא אפ''ה לא יחל כדי שלא ינהוג קלות ראש בנדרים גמורים הכא נמי כיון שנהגו איסור בדברים המותרין הוה ליה לגבייהו כדברים האסורים. ומכאן היה אומר ה''ר יהודה הכהן ז''ל שאם נהג אדם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בזמן מיוחד ושוב רוצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן צריך היתר. מתני' בנגעים (פ''ב מ''ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו. ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים: וגרסי' בירושלמי (פ''י ה''י) נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה אנן קיימין אי בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו ר' יהודה היא תנינן בשם ר''י ר' חייא תנא לה בשם חכמים ופסק הרמב''ן ז''ל כר' יהודה מדתני לה ר' חייא בשם חכמים וכתבתי מזה בפ''ק בס''ד: ירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם: בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן ענוי נפש הוא. ונפקא מינה דמפר בין לעצמו בין לאחרים או דברים שבינו לבינה הוא ולעצמו מפר לאחרים אינו מפר: נטולה אני מן היהודים. שאסרה הנאת תשמישם עליה: אמאי תהא נטולה מן היהודים. דאם איתא דתשמיש ענוי נפש הוי מהניא הפרתו בין לעצמו בין לאחרים: לרבנן תבעי לך. משום דנטולה אני מן היהודים ר' יוסי קתני לה ולדידיה ודאי לא הוי ענוי נפש וכדתניא בברייתא דלעיל: כוליה פירקין ר' יוסי היא.