דף פא - א

גוף כולו לית בה צער. רחיצה דהויא בכוליה גופא לית בה צער אלא לאו ודאי רחיצה לר' יוסי הויא ניוול: כביסה אלימא לר' יוסי. מרחיצה: ערבוביתא דרישא. כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא: מתיא לידי עוירא. מביאו לידי סמוי עינים שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו: דמאני מתיא לידי שעמומיתא. כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב: ערבוביתא דגופא. כשגופו מזוהם שאינו רוחץ תמיד מביאו לידי שיחנא וכיבי אבעבועות המכאיבות ולאלו יש רפואות אבל שעמום קשה מהן אלמא כביסה אלימא מרחיצה: הזהרו בערבוביתא. כלומר הזהרו בתכבוסת וברחיצה: הזהרו בחבורה. ללמד תורה בחבורה שהתלמידים מחדדים זה את זה ואת הרב: הזהרו בבני עניים. להשתדל ללמדם תורה שמהן תצא תורה שאין להם עסק אחר ועוד שדעתם שפלה עליהם: לצאת מבניהם ת''ח. שעל הרוב אינם בני תורה: ירושה היא להם. לא ילמדו תורה מאחר שהם סומכים שירושה היא להם: כדי שלא יתגדרו על הצבור. שאם לא היתה תורה פוסקת מהם יגיס דעתם: שאין מברכים בתורה תחלה. תחילת עסקם בכל יום דהיינו לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר: דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו. מדכתי' ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד ומצאתי במגילת סתרים של ה''ר יונה ז''ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב''ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ''כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז''ל והם נאים ראויין למי שאמרם: טעמא דאבוך לא ידענא. דאמר כביסתן קודמת לחיי אחרים והא מסברא ליתא. ולהכי בעי קרא מנלן: אלא לאו כביסה. וקרי ליה חייתם. ולענין הלכה קי''ל כרבנן דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם ומפר בין לעצמו בין לאחרים דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דמילתא דשמואל משמיה דלוי דלקמן כוותיהו שייכא כדנפרש עלה בס''ד ואע''ג דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי היא לא קי''ל כוותיה אבל הרמב''ם ז''ל פסק מדרב הונא כרבי יוסי דאין מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה: איבעיא להו לרבי יוסי מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה. ברחיצה וקישוט דפליג עלייהו דרבנן מי אמר דדוקא משום עינוי נפש הוא דפליג עלייהו דלא מפר אבל משום דברים שבינו לבינה מודה ר' יוסי דמפר ונ''מ דלרבנן דאמרי עינוי נפש הוי מפר בין לעצמו בין לאחרים ולר' יוסי דוקא לעצמו מפר לאחרים אינו מפר דהא הוא דאיכא בין עינוי נפש ודברים שבינו לבינה כדאמר בריש פרקין: ת''ש דא''ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש. ואם איתא דלר' יוסי אפי' משום דברים שבינו לבינה אינו מפר ה''ל למימר לא יפר מדקאמר אין אלו נדרי עינוי נפש משמע אבל דברים שבינו לבינה הויין: רב אדא בר אהבה אמר מפר. דאיכא קפידא לבעל בהכי: