לט

כַּאֲשֶׁר אָדָם נָתוּן בְּצָרָה חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רָחוֹק מְאֹד מִן הָאֱמֶת בְּאוֹתָהּ עֵת. עַל־כֵּן צָרִיךְ לִשְׁמוֹר עַצְמוֹ מְאֹד בְּעֵת צָרָה רַחֲמָנָא לִצְּלָן, שֶׁלֹּא יִלָּכֵד עַל־יְדֵי הַיִּסּוּרִים בְּשֶׁקֶר אוֹ בְּטָעוּת. רַק יַרְבֶּה לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, שֶׁיִּנָּצֵל הֵן מִן הַיִּסּוּרִים, הֵן מִן הַשֶּׁקֶר וְהַטָּעוּת. (תניינא ב, ד)