מא

הָעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה בֶּאֱמֶת, וְכָל אָדָם צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ אִם שָׁלֵם הוּא בֶּאֱמוּנָתוֹ. כִּי עַל־יְדֵי קִלְקוּל הָאֱמוּנָה בָּאִים חָלִילָה כַּמָּה מִינֵי חוֹלָאִים, רַחֲמָנָא לִצְּלָן, וְכַמָּה מִינֵי יִסּוּרִים חַס וְשָׁלוֹם. אֲבָל עַל־יְדֵי שְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה נִצּוֹלִים מֵחוֹלָאִים וּמִיִּסּוּרִים. וְאָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ וּלְהִתְרַפּוֹת לְגַמְרֵי מִן הָאֱמוּנָה בִּגְלַל שֶׁמַּרְגִּישִׁים כִּי הָאֱמוּנָה אֵינָהּ שְׁלֵמָה כָּרָאוּי, אַדְּרַבָּה, כַּאֲשֶׁר מַרְגִּישִׁים כִּי הָאֱמוּנָה אֵינָהּ שְׁלֵמָה, חַיָּבִים לְהִתְחַזֵּק עִם מְעַט הָאֱמוּנָה הַקַּיֶּמֶת, וּלְהִשְׁתַּדֵּל לְהַבָּא בְּתִקּוּן וּבְחִיזוּק הָאֱמוּנָה בְּיוֹתֵר, וּבְעִקָּר הָאֱמוּנָה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, כַּמְבוֹאָר בַּסֵּפֶר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. (תניינא ה, א)