ט

כַּאֲשֶׁר מִתְגַּבְּרִים וְשׁוֹבְרִים אֶת הַמְּנִיעוֹת וְאֶת הַנִּסְיוֹנוֹת וְעוֹלִים בְּדַרְגָּה, אִישׁ אִישׁ לְפִי בְּחִינָתוֹ, עַל־יְדֵי זֶה עוֹשִׂים טוֹבָה לֶחָבֵר, שֶׁעָמַד בְּדַרְגָּה זוֹ, שֶׁעַל־יְדֵי שֶׁהָאָדָם הַנָּמוּךְ מִדַּרְגָּתוֹ צָרִיךְ עַתָּה לַעֲלוֹת לְשָׁם, חָבֵר זֶה עוֹלֶה עַתָּה לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, כִּי שְׁנֵי אֲנָשִׁים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹּד בְּדַרְגָּה אַחַת. וְזֶה שֶׁנִּקְרָא "הֲרָמָה", הַיְנוּ הַעֲלָאָה, שֶׁאֶחָד מַגְבִּיהַּ אֶת חֲבֵרוֹ, כַּמְבוֹאָר, שֶׁעַל־יְדֵי עֲלִיָּתוֹ לְדַרְגָּתוֹ, זוֹכֶה הֶחָבֵר לְמַדְרֵגָה נַעֲלָה יוֹתֵר. (תורה כה, סוף)