ד.

טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ וְכוּ', זֶה אָמַר רַבֵּנוּ ז"ל לְאִישׁ אֶחָד שֶׁבִּימֵי נְעוּרָיו נִתְקַשֵּׁר מְאֹד לְרַבֵּנוּ זָ"ל בִּתְשׁוּקָה גְּדוֹלָה, וְשָׁמַע מֵרַבֵּנוּ ז"ל דִּבְרֵי תּוֹרָה נִפְלָאִים וְכוּ' וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זָ"ל: אָנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּיַּמִּים הַבָּאִים לֹא תִּסַּע אֶצְלִי וְלֹא תִּהְיֶה מְקֹרָב שֶׁלִּי (וְכֵן הָיָה שֶׁאַחַר כָּךְ לֹא הָיָה עוֹד אֵצֶל רַבֵּנוּ ז"ל), אַךְ אַף עַל פִּי כֵן יּוֹעִיל לְךָ מַה שֶׁטָּעַמְתָּ עַתָּה מְעַט מִדְּבָרַי, וְאָמַר לוֹ אָז הַפָּסוּק (משלי ל"א): טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ כַּמְּבֹאָר בִּפְנִים: תורה רפ"ה, אות א.