יא

וּכְשֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא־וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר אֶת הָאֱמוּנָה מְאֹד שֶׁלֹּא יִתְגַּבְּרוּ הַחִיצוֹנִים עַד שֶׁיִּפְגֹּם חַס וְשָׁלוֹם בֶּאֱמוּנָתוֹ. עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר לַעֲסֹק בְּהַמַשָּׂא וּמַתָּן כָּל־כָּךְ בֶּאֱמוּנָה כְּמוֹ רַב סַפְרָא, וִיקַיֵּם: "וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תְּהִלִּים טו, ב), שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁנִּגְמַר בְּלִבּוֹ לֹא יְשַׁנֶּה כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מַכּוֹת כ"ד). וּבָזֶה יַמְשִׁיךְ חַשְׁמַ"ל (גִּימַטְרִיָּא מַלְבּוּשׁ), הַיְנוּ מַלְבּוּ"שׁ מֵעוֹלָם הַבִּינָה, כִּי בִּינָה לִבָּא, וְנִקְרֵאת: "אִם לַבִּינָה תִקְרָא" (מִשְׁלֵי ב, ג), וְאָז אִמָּא מְסַכְכָא עַל בְּנָהָא, שֶׁהַלֵּב עוֹשֶׂה חַשְׁמַ"ל הַיְנוּ מַלְבּוּשׁ סְבִיב הָאֱמוּנָה, שֶׁלֹּא יִינְקוּ מִמֶּנָּה הַחִיצוֹנִים. וּבָזֶה יִשְׁמֹר מֹחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ, וְאָז יוּכַל לְחַדֵּשׁ נִשְׁמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ בְּתוֹךְ הָאֱמוּנָה שֶׁבַּמַּשָּׂא־וּמַתָּן כַּנַּ"ל: