ה

וּכְשֶׁהָאָדָם שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מִשִּׂכְלִיּוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, לֹא זוֹ אַף זוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְחַדֵּשׁ הַשֵּׂכֶל בְּכָל עֵת, וּבָזֶה מְחַדֵּשׁ נִשְׁמָתוֹ. כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא הַנְּשָׁמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "נִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם" (אִיּוֹב לב, ח), וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת י), שֶׁהַנְּשָׁמָה זָנָה וּמְחַיָּה אֶת גּוּפָהּ, וְהִיא בְּעַצְמָהּ הַשֵּׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז, יב): "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה":