טו

עַל־יְדֵי הַדְּבֵקוּת שֶׁל הָאָדָם בְּאֵין־סוֹף בְּרָצוֹא וָשׁוֹב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כַּנַּ"ל, אֲזַי אַחַר־כָּךְ כְּשֶׁהוּא בִּבְחִינַת וָשׁוֹב, שֶׁשָּׁב לְדַעְתּוֹ לְיֵשׁוּתוֹ, אֲזַי נִשְׁאָר בּוֹ רְשִׁימוּ מֵאוֹר הַנִּפְלָא שֶׁל הַדְּבֵקוּת הַזֹּאת. וַאֲזַי הָרְשִׁימוּ מַרְאֶה לָדַּעַת אַחְדוּת הָאֵין סוֹף וְטוּבוֹ, לֵידַע שֶׁכֻּלּוּ טוֹב וְכֻלּוֹ אֶחָד, שֶׁזֹּאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. וְכָל זֶה זוֹכִין עַל־יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי הַתַּלְמִיד־חָכָם הָאֲמִתִּי: