הוספות השייכים לספורי מעשיות

ראשי פרקים לבאור המעשה מהשתי צפרים שביום ה' שבמעשה השבעה בעטלירס. "קול דודי דופק וכו' יונתי תמתי" (שהיא תמה לבת זוגה העומדת למינהו כנודע) "ודודי חמק עבר וכו' בקשתיהו ולא מצאתיהו" וכו' – והוא ענין החרבן, כנודע שנפרדו (כעין אבדה) שני הכרובים והצפרים הנ"ל זה מזה עד יום הבנין, שאז ישובו וימצאו זה את זה להתחבר "כמער איש ולויתו".

שיך למעשה הבערגיר:

גם בהמעשה הבערגיר והעני נבא לרמז קצת לפי הנ"ל. כי לכאורה יש להתפלא על אודות הכניסה לפרדס ומקום היפת תאר, שגם לפי שעה זה הציץ ונפגע וזה הציץ ונתעלף (כנגוע ומת) מעצם בהירות אור פניה עין שם. ולכאורה גם אם היתה רצונה והוטב בעיניה הבחור והנבחר מכלם בכתב העדות של השבעה מימות המובא שם, אבל גם הוא בעצמו לא היה לו שום יכלת לזה. כי איה ואיפה העצה והתקנה להיות נכנס ויוצא כלל במקום הנורא והנשגב שבנפלאות אור הפנים הנ"ל. ואולם מרחוק תבין לפי הנ"ל בתעלומות ונעלמות דבריו הקדושים על אודות הנסיונות שבשבעה מימות הנ"ל, אשר גם בתחלה על ידם לבד יצאה אל הפעל פקדת הלדתם כמובא שם.

וממה שהשוה אדמו"ר ז"ל שבעת הקולות (של הלדת המחין ושבעת המדות שלהבאתם לפנים) לסובב על שניהם בדברי הכתוב "תכלם שבעה ימים". וכפי שיש לבאר בעניות דעתי שמה שהזכיר לענין הקולות תורה ותפלה, הוא מחמת שכל בחינה כלול מכל הבחינות. אבל בדרך כלל יהיה עקר הע' קלין בהתפלה הנ"ל, בהבאת והתגלות המחין של התורה באור הפנים, שהוא על פי עמודי מצותיה ומדותיה שבכלליות, חצבה וחלקה אותם בתקוני שבעה מדותיה ונרותיה הנ"ל. מהמוב"פ:

במעשה האונס:

שהיא מרמזת במזמור "למה רגשו" וכו', וגם מלשונו הקדוש בבאור הכתוב (שבסימן קנ"ה) ויקוד וכו' (כיקוד אש) ארך אפים ראה, תבין מרחוק בבאורו מעשה האונס שבמזמור "למה רגשו וכו' פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו". כי אף על פי שכל הדרכים הנאבדים יהיה ממלאך האף והכעס שממנה על כל המשחיתים והדינים, אבל דרך האש והתבערה הוא מעקר האף והמדת הדין הנ"ל ובתכלית בטולו שבציון הר קדשו (שבארץ ישראל), נתבטל מדת הדין שלמעלה ונהפך ליקוד אש. וגם ממילא מבאר שביקוד האש דקדשה לציון הר קדשו (הנזכר שם) נתבטל הדין ואש הגיהנם מעל האדם:

שיך להמעשה מהבנים שנחלפו על פי התורה 'תקעו ממשלה'

על אודות מה שזכה משה רבנו עליו השלום לאחיזתו בכסאו (שבתו יתברך) ועל הכסא והגן (שכלו אחד כמובא שם) "דמות כמראה אדם" וכו'. אשר על ידו לבד נצול מרדיפות המתקנאים במי ששיך אליו הממשלה והמלכות (ועין שם בהבאור שכתבתי על התורה הזאת). כי גם לפי זה תבין מרחוק במה שאמרו חכמינו ז"ל על אודות (הכניסה לפרדס) התגלות המרכבה שמכרח להיות חכם ומבין מדעתו, (ומעצמו דבר מתוך דבר) ושמחמת זה לא היה אפשר גם למשה להתעלות בזה עד שזכה תחלה להבין (להוסיף) מדעתו, כי כל העם מכרחים לעמד מרחוק פן יהרסו ויגיעו לשם בהעדר כלי התבונה הזאת – "סקול יסקל או ירה יירה" וכו'. ועל זה באמת כל תקותנו הוא לחפשו וכו' (לפי מעשה הזבוב "מי יעלה בהר" וכו'):

להספור מהאילן ביום החמישי שבמעשה השבעה בעטלערס:

כי במה שכתב שהאילן למעלה מהמקום, מבאר ומפרש גם במה שלא נמצא שום חיה ועוף שלא יהיה לו שם מקום הראוי לו (מאחר שהוא בלי גבול). גם נראה מבאר שמחמת זה נמצא האילן במדת הענוה והאמת (שבתכלית האחדות ולמעלה מהמקום כמובא במקום אחר), והאמונה והיראה יהיה בעקרי הכלים המכרחים לזה. וגם מחמת זה יושב כל איש תחתיו, ויתרחק מלבוא במקום חברו, מאחר שהוא למעלה מהמקום:

שיך להמעשה הזבוב ועכביש ומחבר לה...

לכאורה יש להתפלא בהמבאר מדבריו להחזרת העולם למוטב נסכמה עצתו לפתר החלום, כי מה ענין הפתרון לההחזרה למוטב (ועינינו הרואות שגם בספורי מעשיות ספר ודבר בלשון בני אדם), אבל בבאורנו הנ"ל תבין מרחוק שגם שנת המלך והתעוררותו שבפתיחת ספרו (בראש השנה) הנ"ל, יהיה גם בעצם הפעלות הסובבות ביום הזה כנודע. כי המלכות הוא בסוף ותכלית כל המדרגות והמחנות, ומחלישותה וחסרון כחה דלית לה מגרמה כלום נחשבת כזבוב ממש. וזה שהבין במראה (הזבוב ורודפה) הנ"ל שעליו בעצמו היא סובבת. וגם בסבת הרדיפה הזאת בעצמה נפלה עליו תרדמה. והנה אימה גדולה נופלת עליו בהביטו וראותו לעצם ורב רדיפותיו מהמלכות דסטרא אחרא שבעקרם היא קלפת עשו (הוא אדום) הנ"ל, אשר כל כחה ליניקתה והתגברותה היא בעלותה דרך השנה והמדמה שבתערבת הטוב והרע (כמובן בסימן י"ט שבלקוטי א'), והיא קלפת נגה שנקראה עבור זה בשם "ראש מסבי (כמובא בסימן י"ט הנ"ל).

והנה בכל הנ"ל תבין מרחוק בנפלאות דבוריו הקדושים לכנות ולקרא לכת הרודף הנ"ל בשם "ראש מסבי". ובכל הנ"ל תבין מרחוק למה שזכה בהתעוררותו להבחנת האמת הוא ברבת האמונה שנתחדשה אצלו לבקר התעוררות הזאת. ולשלמות התקון הכרח גם אחר כך לנסע ולדרש ולחפש איה מקום כבוד הברור הכללי (ונודע ונתגלה לו אחר כך באחד עשר סימני הקטרת שמעשנים לתקון הברור והפתרון הנ"ל).

שאם נשימה נא את לבבנו לפרוש המדמה הנ"ל שהוא ברבות דמיוני המחשבות המערבות בלב האיש בעצות רעות ומהפכות מן האמת, אשר על זה הזהיר מאד לבקשת התקון וברור עצת ה' לבד (להקימה לנצח ולרוממה משפלותה), תבין מרחוק ותתבונן בצחות דבריו הקדושים על אודות הרודף הנ"ל "רבות מחשבות בלב איש":

שגם בכל הנ"ל תבין מרחוק בחלום המלך ופתרונו ביוסף שבראש השנה הנ"ל, וכל ענין החלום הוא בהתגברות הרע להבליע לטוב השבע שנתערב, עד שלא יודע עוד בו אבל עצת ה' לעולם תעמד ותעלה וכו' (וכמובן מכל זה בסימן נ"ד שבלקוטי מוהר"ן עין שם):

שגם בכל הנ"ל מבאר יותר מה שכתבתי (בספר כוכבי אור חלק ג') על אודות השם השמיני שקרא להיצר הרע כח המדמה, שהוא שנתגבר זה לעמת זה ביום שעלה אדמו"ר ז"ל לתבונתו מעצמו דבר מתוך דבר שבמדה השמינית עין שם.

וענין הצחוק שמדמים את עצמם כקוף בפני אדם הוא עקר קלפת המדמה.

וגם בהמובא בסימן ח' לקוטי תנינא ובסימן ח' לקוטי א'. נראה מבאר שביד וכח המלך מהעלה המגן עליו לבלתי לבלעו בשום אפן חס ושלום, חוזר קלפת העשו (אשר ציד בפיו) להקיא ולהוציא גם מעצמות חיותו שהן הן השבויים והגרים הנזכרים בהמעשה והתורה שבסימן ח' לקוטי תנינא הנ"ל. ומחמת שלפעמים חוזר הקלפה לבלע אותם (כמבאר בדברי מוהרנ"ת שעל התורה הזאת), וממילא מובן שבזה נהפכים חס ושלום למהות המבלעם ואוכלם, ולרדף גם כן לזבוב המלכות, תבין מרחוק גם בדבר אבשלום (שבמזמור הנ"ל) שהוא מהיפת תאר שבשבית דוד המלך כמובא בדברי חכמינו ז"ל: