[כה]

ואולם אם נשים את לבבנו להכלל "זה לעמת זה" הנזכר בהקדמת באורי הקודם, נבין ונתבונן שאף על פי שכפרת העונות הוא על ידי הרברבי דקדשה, והעקר על ידי הרב העליון הנ"ל בעליתו לעצם נקדת עדן בית ה' כנ"ל, אבל בהקדם הקלפה לפרי עומד כנגד זה רבא עמלק (עם כל רברביא המקבלים מאתו כנ"ל) לרחק ולהרחיק מזה הרב דקדשה וכל הנלוים אליו, עד שממילא מתגבר בכל אחד ואחד יצר מחשבת הלב רק' רע' כל' היום' בחטאים ועונות, שמהם נתחדשים חסרונותיהם מיום ליום. ואם כי ביכלתנו להתגרות אתו ולהחרימו ולמחותו, כבר היו נחרמים ונתבטלים על ידי זה מנפשות ישראל כל החטאים שלא יחטאו כלל (כלשון הכתוב: "לך והחרמת את החטאים" וכו' והחוטאים לא כתיב). ומדור לדור נמצא בזה מלחמה גדולה, כי הוא שרצה להתגבר על ישראל בשעתו ויומו שבמדת השלש עשרה, זה לעמת זה הנ"ל. ובהחדש שבשנת דין ועבור יגיע גם כן למספר השלש עשרה. ואף על פי כן זוכים בכל זאת נפשות ישראל בכח הרב דקדשה לכנס לצנור ימי עשית עשו בעצמם, להכניע ולהפך אותה לימים טובים כמו בתקוני חנכה הנ"ל.