כח

עוד יש לפרש שגם זה כל ענין ודוי דברים שהאדם מחיב על פי התורה כמאמר הכתוב: "והתודו את עונם". כי גם בדברי הודוי האדם מילל ומקונן על עצמו בחרטתו 'אשמנו בגדנו' וכו', ובנסח אנשי כנסת הגדולה שכונו לסים בזה תעינו תעתענו, (וכנ"ל בדבר הצפרים והכרובים שנתעו ונבוכו זה מזה). וזה כל ההתחלה בתקון חצות שעל פי האר"י ז"ל. כי גם כל אשר הוסיף רבנו ז"ל על השלשה תפלות ביום, והזהיר למקרביו לשיח ולספר לפני השם יתברך בכל יום כל מה שעובר עליו נכנס לסוג תפלת חצות, אשר לדעת האר"י ז"ל יש בה הכרח ונחיצות גדול מאד. כי גם האפלה והחשך הרוחני אשר בלב האדם הוא מתאחד עם האפלה והחשך הגשמי כמובן מדבריו הקדושים. והנתעורר מאמצעות האפלה והחשך הזה לקונן ולבקש לפני השם יתברך נקרא גם כן בשם תפלת חצות. רק מחמת זה בעצמו שהם מתאחדים זה בזה, מסגל יותר לכון זאת התפלה בחצות לילה ממש. וכן מבאר מדבריו הקדושים שעקר אמירת תקון חצות הוא על מה שנעשה עכשו עם האדם, ושיש לפרש בזה את שיחתו לפני השם יתברך ככל אשר עם לבבו. ויען אשר בכל זה מבאר מצרופי דבריו הקדושים, שגם כאשר יתבודד האדם להתודות ולקונן כנ"ל, יבקש ויתפלל בפרטיות על כל דבר (ומדברי מוהרנ"ת ז"ל מבאר שיש לצרף לזאת התפלה גם תהלה ותודה על העבר), יש לפרש בעניות דעתי לפי הנ"ל שזה מה שנחלק גם תפלת חצות לשנים, תקון רחל ותקון לאה. כי עקר הקינות הוא בתקון רחל (ובימים שאין אומרים בהם תחנון מדלגים אותו) ולא תקון לאה כנודע.