א

שמעתי מר' דוד צבי נרו יאיר ששמע מזקנו הרב ר' ישעיה שלום ז"ל, שפעם אחת ספר רבנו ז"ל בזה הלשון: אני הייתי במקום אחד ושם נתנו לי ליינען [לקרא], הינו שאמר הצרופי אותיות מכל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, ואמרתי את הליינען. ואחר כך נתנו לי עוד הפעם ליינען, שאמר הצרופי אותיות בבחינת תשר"ק מן לעיני כל ישראל עד בראשית, ואמרתי גם זאת הליינען. ואחר כך חלקו את התורה לשני חלקים, והעמידו החלק האחרון מהתורה בראשונה והחלק הראשון אחרונה, ואמרו לי שאמר הצרופי אותיות ולא יכלתי, והיה לי בושה גדולה אזוי וויא מען גיט א גוט אינגעל א ליינען אין ער קען ניט, אין סע שטייען דער בייא מענטשין האט ער בושה [כמו שנותנים לילד טוב לקרא והוא לא יודע, ועומדים שם אנשים ויש לו בושה], האב איך מיך דערמאנט, וויא באלד חסרון איז זיך א חסרון [אז נזכרתי, היות וחסרון הוא הרי חסרון] הן בגשמיות והן ברוחניות, וזהו, ותחסרהו מעט מאלהים. האב איך ניט גיקענט דינען לה' יתברך בשמחה [אז לא יכלתי לעבד את ה' יתברך בשמחה], האב איך זיך מישב גיווען, ווער בין איך [התישבתי בדעתי, מי אני] שהמלך בעצמו יספר לי החסרון שלו כביכול, היש כבוד גדול מזה, ומזה בעצמו באתי לשמחה גדולה. וזהו וכבוד והדר תעטרהו – במחין חדשין, ואז אמרתי הליינען הזאת (ועין לקוטי מוהר"ן חלק א סימן פט):