סו

אחר הסתלקות רבנו ז"ל, ספר הר' אברהמל פעטערבורגער לפני ידידו אהרן ליפאוועצקי עליו השלום, איך שרבנו ז"ל בסוף ימיו בתקף חלשתו באומאן, היה דרכו בכל יום לנסע חוץ לעיר ולשאף אויר צח. ואנשי שלומנו משם המציאו לו בכל יום לזה עגלה רתומה. פעם לא היו להם עגלה רתומה, והמציאו לו סוס לרכב עליו. ואני שאני הייתי סוחר ומלמד בכל עניני העולם, ראיתי שרכב על הסוס בלי שום פחד, כמו רכב מבחר מלמד. ואני הייתי מן המקדימים וזריזים לרוץ אחריו בכדי להיות מן הראשונים אצלו. פתאם שאל רבנו ז"ל ווער לויפט דאס מיר נאך אזוי אסטיג [מי רץ אחרי כל כך במרץ], ואמרתי אני. אז אמר לי בזה הלשון איך בין אזוי שלאף, אז איך האב שוין אנגעווארען דאס קול, איך האב שוין גאר קיין קול ניט, און אז מען ווערט אהן דאס קול, העלפט שוין אפלו ניט קיין זכות אבות. אז דוא וועסט זיין איין עהרליכער יוד וועסטו דאס פארשטיין [אני כל כך חלש שכבר אבדתי את הקול, אין לי כבר קול, וכשמאבדים את הקול כבר לא עוזר אפילו זכות אבות. כשתהיה איש כשר תבין זאת] (וזה מרמז ומבאר, אמר הר' אברהם, בהתורה "תקעו אמונה" שבזה השנה שהיה שנת פטירתו אמר אז התורה הנ"ל, שזה ידוע שכל תורה שאמר היתה העקר על עצמו והשגתו אז באותה השעה. ואודות הר' אברהם הנ"ל וענינו מבאר בכוכבי אור חבור הר' אברהם: