מעשיות ומשלים מרביז״ל

אלו המעשיות נכתבו בכרך הנ"ל שהיה אצל רבי נפתלי

מעשה ממלך קטן שכבש אותו מלך גדול כמו שנדפס בספרי מעשיות חדשים.

מעשה בעני אחד שהיה יושב בבית המדרש ולומד. פעם אחת בא חוזה בכוכבים שקורין (ראש ביט) אל העיר ורצו כל העיר אליו, והעני יושב בבית המדרש ולא הלך אליו. באתה אשתו אליו לתוך הבית המדרש, ולא מצאה שם שום אדם כי אם בעלה, כי כלם הלכו אל החוזה. וצעקה עליו אתה עני עצל רע מזל מדוע אין אתה הולך אל החוזה בכוכבים, ולא רצה לילך, והפצירה בו עוד עד שהכרח לילך אליו. ובא אל החוזה בכוכבים ואמר לו שמזלו הוא שיהיה גנב. ושב לבית המדרש אל למודו, ובאתה אשתו ואמרה לו מה אמר לך אמר לה הוא אמר לי קבצן נשאר קבצן. לערב בא לביתו ואכל סעדתו הגדולה הינו חתיכת לחם. בתוך שהיה אוכל התחיל לשחק מעט, ושאלה אותו אשתו מה אתה שוחק בודאי אתה יודע איזה דבר ואין אתה רוצה להגיד לי. אמר לה לאו, לא אמר לי כלום, סתם אני שוחק. ואכל יותר, שוב שנית התחיל לשחק, ושאלה אותו הנ"ל והשיב לה כנ"ל. בתוך כך נתמלא פיו שחוק ושחק מאד עד שיצא ריח מפיו. אמרה לו עוד, ראה בודאי אתה יודע דבר, אמר לה שהחוזה בכוכבים אמר לו שמזלו הוא שיהיה גנב, השיבה שאינה רוצה שיהיה גנב, וטוב שנהיה עניים איך שיהיה כאשר יתן ה' ולא תהיה גנב. אחר כך הגיע שבת מן הסתם היה להם כל השבת יפה כסדר דהינו חלה של לחם דגן ושאר הסדר כראוי. וישבו לאכל, והיה לו מן הסתם ארבע חמש בנות וחטפו זה מזה חתיכת לחם, כי גם הלחם הנ"ל לא היה לו די ספוקו. וענתה אשתו ואמרה רבונו של עולם כבר נמאס לי מאד העניות עד שהייתי רוצה שתהיה גנב ולא נסבל דחק הזה. והכרח למלאות רצונה יא גיוואלט און ניט גיוואלט אין פארט גגאנגען [כן רצה או לא רצה ובכל זאת הלך], וכן בכל פעם אמר רבנו בזה הלשון) והלך לגנב ויישב עצמו לילך לגנב אל הנגיד הגדול שבעיר. והלך לגנב ומצא השומרים ישנים ואין שואל אותו כלל, והלך אל החנות והיה המנעול פתוח כי כן היה מזלו, וכן הלך אל התבה ומצא מנעולה פתוח גם כן. ולקח לו ארבעה חמשה אדמים רק כדי להתפרנס. והביא לאשתו ואמר לה, ראי שמלאתי רצונך ותתפרנס מזה כי לא אוסיף עוד לגנב. השיבה לו כי בודאי גם היא אינה רוצה בזה רק שהכרח לזה מחמת הדחק. אחר כך פעם אחת התחילה לצעק עליו קבצן רע מזל היית בחנות מדוע לא לקחת לי על יופא [בגד עליון] והכרח לילך עוד לגנב הלך אל החנות ומצא שעומד שם גנב אחד ושאל אותו מי אתה, ואמר לו אני גנב, וכן שאל הוא אותו ואמר גם כן שהוא גנב. אמר לו העני הנ"ל נשתתף עוד בגנבות אני בר מזל לזה ונתרצה לזה. אמר העני בדעתו אם נגנב כאן נעמיד עני את הבעל הבית כי אני לבדי הייתי גונב רק מה שהייתי צריך על יופא, אבל עכשו יגנב הרבה וישאר הבעל בית ריקם. ואמר להגנב למה לנו להפסיד את ישראל טוב יותר שנלך לגנב אצל עכו"ם. ונתרצה לזה ונתישבו לילך לגנב אצל המלך (שהיה דר בעיר הזאת) כי בודאי יוכל לגנב שם כי מזלו כן כנ"ל. ואמר הגנב טוב שנגנב הזוג בגדים של המלך שהוא לבוש בהם בעת שמכתירין אותו, ובודאי יהיה די לנו לדורי דורות כי אני יודע היכן הם מנחים. והסכים העני כי בודאי יוכל לגנבם כי מזלו כן, והלכו לשם והלכו לחדר לפנים מחדר ומצאו הבגדים והיה הכיסים של הבגדים יקר מאד, ולקחו אותם. אחר כך התחילו להתקוטט ביניהם כי היה בגד אחד גדול ובגד אחד קטן. הגנב אמר אשר לו מגיע הגדול כי הוא היה יודע מהם. והעני אמר אשר לו מגיע הגדול כי הוא הוא הבר מזל ובמזלו גנבם, אמר העני שילך לשאל את המלך. אמר הגנב איך אפשר, אמר לו אף על פי כן אלך ואשאל אותו. אמר הגנב אם תוכל זאת שתלך ותשאל את המלך אז אני בעצמי אתן לך את הבגד הגדול. הלך עמו אל המלך, והיה שוכב שם אצל המלך אחד שהיה מספר למלך מעשיות כדי שיישן. ובאו ואחזו שניהם בהמטה של המלך שהיה ישן שם ונשאו המטה עם המלך לחדר אחד. בתוך כך הקיץ המלך וסבור שהוא על מקומו, והתחיל זה הגנב וספר לו המעשה הנ"ל משני גנבים הנ"ל, ושאל את המלך למי מגיע הבגד הגדול. חרה עליו המלך מה אתה שואל אותי בודאי מגיע לעני כי במזלו גנבם. טוב שתספר לי מעשה, וספר לו מעשה וישן המלך, עמדו ונשאו את המטה וחזרו אותו לחדר הראשון. בבקר נודע שנגנבו בגדי מלך הנ"ל ונזכר המלך שהשוכב אצלו ספר לו המעשה הנ"ל, ושאל למי מגיע הבגד הגדול. ואמר שבודאי הוא יודע מהגנבה. והכו אותו ואמר שאינו יודע, והרבו להכות אותו ולענות אותו מאד, והוא טוען איני יודע. שלח המלך אל שר הכומרים הנקרא ארחיריגא לשאל על המעשה הנ"ל, אם הוא אפשר שאף על פי כן לא גנבם האיש הנ"ל. ואמר הכמר שאפשר שלא ידע, ואמר הכמר שהוא שטות מהמלך שפסק שמגיע הבגד הגדול להעני, וחרה להמלך מאד על הכמר על שהוא מחזיקו לשוטה והיה רוצה לעשות לו דבר ולא היה יכול. והיו מחפשים מאד אחרי הגנבה ולא מצאו. צוה המלך להכריז שכל מי שגנב יבא ויודיע כי בודאי לא יעשו לו שום דבר, כי חפץ המלך לידע איך אפשר לגנב בגדים אלו, והיו מסבבים סבוב סבוב של אנשים והיו מספרים מזה. ובא העני הנ"ל ושאל אותם מה זה אתם מספרים והודיעו לו. ענה ואמר מה רעש, מי שגנב יחזיר, וצעקו עליו. וכן בא עוד ושאל וצעקו עליו קבצן הלא אתה מחיב ראשך כי יאמרו עליך שאתה יודע מהגנבה, אמר כן אני יודע מהגנבה, אמרו לו אם אתה יודע לך ותגיד, אמר אגיד. ובא העני להמלך ואמר אני יודע מהגנבה, אמר המלך שחפץ מאד לראות את הגנב, השיב אני הוא, ונשקו המלך, ושאל לו איך גנבת, וספר לו כל המעשה הנ"ל ובקשו את הגנב והחזירו גם הבגד השני שהיה אצלו. אמר המלך להעני עשה תחבולות להשר הכומרים הנ"ל כי אני ברגז עליו, אמר כן אעשה, וצוה העני לעשות לו זוג בגדים כמו שר הכומרים שלבוש בעת שעורך תפלתם, ושיצודו לו שרצי דגים הרבה (שקורין ראקיס), ושיתנו לו נרות הרבה, והלך ולבש עצמו בהבגדים הנ"ל, ודבק נר לכל שרץ ושרץ, והדליק הנרות הנ"ל, והניח השרצים הנ"ל לרוץ ולפרח בתוך הבית תפלתו, והוא עמד על המקום שמעריכין שם, והתחיל לצעק ונתקבצו ובאו כלם לשם, ובא גם הכמר הנ"ל ונבהל מאד כי ראה שלהבת וקול קורא ולא ידע מה זה. אמר הוא אל הכמר שנתגלה עבורו כי הוא רוצה להכניסו מיד אל גן עדן. ונפל הכמר על פניו ואמר לו העני שבטרם שיכנס לגן עדן הוא צריך לילך מקדם קצת אל הגיהנם ואחר כך יכניסו לגן עדן. וצוה להכמר שיכנס לתוך השק, ונכנס. הלך וקשר אותו ונשאו להמלך ותלאו לפני החצר המלך והודיעו. ויצאו העולם וראו אחד תלוי בשק ולא ידעו מה זה, והתחילו לזרק בו אבנים וזרקו בו הרבה מאד עד שהכו אותו הכה ופצוע ושברו כל שניו. והכמר לא ידע מה זה אם זה הוא הגיהנם שאמר לו שצריך לילך מקדם או זהו ערמה. אחר כך כשהכו אותו אמר המלך להשליך אותו, והשליכו אותו והתירו את השק ויצא משם בחרפה רבה. [ובנסח אחר שמעתי הסוף היה שהוליכוהו לתליה כי סוף גנב לתליה, ובעת ההליכה הלך אחד (הבעל דבר) עם שק נעלים ואמר לו כל כך יגיעות יגעתי וכל כך נעלים קרעתי עד שהבאתיך לידי כך וכו'] (אמר המעתיק כי כן דרך הבעל דבר לפתות ואחר כך רייצט ער זיך [הוא מתגרה] כמובא בספורי מעשיות מענין הרב ובן יחיד וכו'): מה שמובא בשיחות הר"ן שאמר עם דבר אחד הצלחתי ועל ידי זה זכיתי למה שזכיתי, ואמר בזה הלשון: מיט איין זאך איז מיר געראטין ולא נתפרש שם מהו הדבר, ושמעתי שאמר כי איתא בדברי המקבלים אשר אדם הראשון בעת שאכל מעץ הדעת טעמו כל הנשמות, אבל נשמתו הקדושה זכתה שלא טעמה כלל מעץ הדעת.

* * * *

מעשה שספר רבנו ז"ל. מעשה בעני אחד שהתפרנס עצמו מחפירת טיט למכר. פעם אחת חפר טיט, ומצא במקום שחפר אבן טוב שהיה שויו הון רב מאד, ולא ידע שויו. והלך לאמן שיאמיד אותה בשויו, וענה לו שאין בזה המדינה שיוכל לשלם שויו, וצריך לסע ללונדון לעיר המלוכה. אבל הוא היה עני ולא היה לו כסף לסע. והלך ומכר כל אשר לו, והלך מבית לבית בשביל הנדבות, עד שהספיק לו לסע עד הים. ורצה לעלות על הספינה ולא היה לו מעות, והלך להקאפיטאן [רב החובל] והראה לו המרגליות. ולקח אותו תכף הקאפיטאן על הספינה בכבוד גדול ואמר לו אתה בטוח גדול. ונתן לו חדר מיחד ערשטע קלאס [מחלקה ראשונה] ובכל התענוגים כאחד מהנגידים הגדולים. והחדר שלו היה לו חלון לתוך הים, והוא היה תמיד מתעלס ומשמח נפשו עם הדימענט [היהלום], ובפרט בעת האכילה, שעל ידי השמחה והרחבת הלב טוב ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. ופעם אחת ישב לאכל והדימענט היה מנח על השלחן להתעלס בו וישן. בינתים בא המשרת ולקח המפה והפרורים ולא ידע מהדימענט והשליך הכל לים. וכשהקיץ מהשנה והבין כל זה היה לו צער גדול, כמעט שיצא מהדעת ומה יעשה, והקפיטאן הוא גזלן שיהרג אותו בעד מחיר נסיעת הספינה. על כן עשה את עצמו שמח כאלו לא ידע. ודרך הקפיטאן היה בכל יום לדבר אתו איזה שעות, וכן בא ביום הזה והוא עשה את עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שנוי. ואמר לו הקאפיטאן, הלא אני יודע שאתה חכם וישר לב, ואני רוצה לקנות תבואה הרבה למכור בלונדון, ואוכל להרויח הרבה ואני ירא שלא יאמרו שאני גונב מאוצר המלך, על כן יהיה הקנין על שמך, ואני אשלם לך במיטב. והוטב בעיניו ועשו כן. תכף כשבאו ללונדון, מת הקפיטאן ונשאר הכל אצל זה האיש, והיה כפל כפלים מהשויון של הדימענט. וסים רבנו ז"ל שהדימענט לא היה שלו, והא ראיה שנאבד ממנו. והתבואה היה שלו, והא ראיה שנשאר אצלו. און וואס ער איז געקומען צו זיין זאך איז נאר וויל ער האט זיך דער האלטין [וכל מה שהגיע לענינו, הוא רק כי החזיק מעמד] וכו'.

* * * *

מעשה שספר אדמו"ר מקאפצין פאשא

פעם אחת היה אצל המלך התוגר איש אחד מאחינו בני ישראל שהיה חשוב בעיניו מאד מכל שרי המלוכה אשר לו, ויאהבהו אהבה גדולה ועצומה מאד יותר מכל שרי המלוכה אשר לו. ובכל יום ויום היה קורא אותו לביתו להשתעשע עמו יחד. ויקנאו בו שרי המלוכה, וחשבו מחשבות להעליל עליו לפני המלך ויאבדוהו מן העולם. והיה ביניהם פאשא אחד שהיה נקרא קאפצין פאשא, ששנאתו להישראל הזה היתה גדולה יותר מכל השרים. ולפני הישראל הראה עצמו כאוהב לו, ובכל יום חשב מחשבות חפצו שיצליח בידו למצא עליו איזה עלילה לפני המלך. פעם אחת בא הפאשא הנ"ל להישראל הנ"ל, והתחיל לדבר עמו בערמה, ויספר לו באשר שהיה אצל המלך, ושמע מפיו איך שהוא אוהב אותך, אך יש לו יסורים מדבר אחד, כי כשאתה בא לפניו לדבר אתו אינו יכול לסבל ריח פיך, כי הוא מרגיש ריח רע נודף מפיך, והוא אינו יכול להיות בלעדיך, ויש לו יסורים גדולים מזה, לזאת עצתי כי בכל עת שתבוא לפני המלך, תאחז מטפחת עם בשמים לפני פיך, כדי שלא ירגיש המלך הריח הרע מפיך, כי הבשמים יבטלו הריח רע למען לא תבאש בעיני המלך. והישראל הנ"ל מחמת תמימותו האמין לדבריו, ונסכם בדעתו לעשות כן. אחר כך הלך הפאשא הנ"ל אל המלך ויספר לו כי שמע מהישראל הנ"ל, שאמר שיש לו יסורים גדולים, כי בכל עת שמדבר עם המלך מרגיש ריח רע יוצא מפי המלך, על כן נסכם עצתו כשיבוא לדבר עמך, אדוני המלך, יאחז מטפחת עם בשמים נגד פיו כדי שלא ירגיש ריח רע מפי המלך, וזה לך האות כי כנים דברי, כי למחר כאשר יבא לדבר עמך תראה בעיניך שיאחז את המטפחת נגד פיו. כששמע זאת המלך נתכעס מאד, ואמר לו כשאראה אשר כנים דבריך אז אאבד אותו מן העולם. והנה הישראל הנ"ל בא ביום מחר לפני המלך, ויאחז המטפחת נגד פיו כאשר יעץ לו הפאשא, כי האמין לדבריו. והמלך כשראה זאת ויוכח לדעת כי כנים הם דברי הפאשא, תכף כתב מכתב כדברים האלה, "כאשר יבא האיש המוסר כתב זה לפניכם תשליכו אותו תכף לכבשן האש אשר כל חיבי מיתות נשרפים שם". והמלך חתם את המכתב בחותמו, ואמר לזה האיש, אבקש ממך שאתה בעצמך תביא את המכתב הזה להאיש שנכתב על האדרעס [הכתבת] שהוא במקום פלוני. והישראלי הנ"ל לקח המכתב, והבטיח למלך אשר יעשה כדבריו. ולא ידע מה כתוב בו והלך לביתו. והנה זה האיש ישראל הנ"ל, היה מחזיק מאד במצוה למול ילדי ישראל, ובכל עת שכבדוהו במצות חתוך, לא פנה אל שום מניעה שהיה לו כי המצוה היתה יקרה בעיניו מאד. ואז באותו היום שהיה צריך לנסע למסר המכתב מהמלך למקום אשר נשלח, וה' אשר חפץ להציל ידידו הנאמן, סבב שבא אחד מכפר אחד וכבדו שיסע עמו להכפר ולמול את בנו. ומחמת כי דרכו היה לבלי להניח את המצוה הזאת בשום אפן, התחיל לחשב מה אעשה לצווי המלך בדבר מכתבו. וסבב ה' שבא לנגדו הפאשא הנ"ל. ויספר להפאשא שהיה אצל המלך, והמלך מסר לו מכתב שימסרהו להאיש שנשלח לו, והיום הזמין לו ה' מצות חתוך, ודרכי לבלי להניח את המצוה הזאת בשום אפן, על כן אני מבקש ממך שתקח את המכתב ותוליך אותו לשם. והנה הפאשא הנ"ל שמח מאד, כי עתה יוכל להלשין עליו עוד לפני המלך, כי לא עשה רצון המלך עם המכתב. ויקח הפאשא המכתב מידו ומסרו לזה האיש שנשלח אליו. וזה היה ממנה לשרף החיבי מיתות של המלך, ותכף חטף את הפאשא הנ"ל ויזרק אותו לתוך כבשן האש ונשרף, כאשר מגיע משפטו על פי ה' מדה כנגד מדה. והנה הישראלי לא ידע כלל מהנ"ל שנעשה לו, למחר חזר ובא לפני המלך. וכשראה אותו המלך תמה מאד, ואמר לו העוד לא מסרת את המכתב שנתתי בידך להאיש הנ"ל. השיב לו אדוני המלך את המכתב מסרתי לקאפצין פאשא הנ"ל, שהוא ימסרנה להאיש, יען כי השם יתברך הזמין לי מצות חתוך, ודרכי לבלי להניח את המצוה הזאת. אז הבין המלך הלא דבר הוא שישרף זה הפאשא שהלשין עליו לפניו. ושאל המלך תכף את האיש, מה זה שאתה אוחז מטפחת עם בשמים נגד פיך בעת שאתה מדבר עמי. השיב לו שהפאשא נתן לו עצה הזאת, כי אמר לי ששמע ממך שאינך יכול לסבל ריח פי. אז ספר לו המלך איך שהפאשא הלשין עליו לפניו שאמרת לו שאינך יכול לסבל ריח פי, ועל כן תאחז מטפחת עם בשמים שלא תרגיש ריח רע מפי. ויספר לו המלך מה שהיה כתוב בהמכתב שנתן לו, ואמר לו עתה אני יודע אשר ה' השליט בארץ אשר מציל ידידיו מכל רע, ולהפאשא הנ"ל כאשר זמם לעשות בך, כן נעשה לו, וישב לו ה' גמולו בראשו. ומאז והלאה נתגדל בחשיבותו בעיני המלך יותר מכל השרים אשר אתו, והיה חשוב ויקר בעיניו מאד מאד.

* * * *

מעשה ממטר, מענין שהשם יתברך יכבש המלחמה רק עם הפשוטים אומרי תהלים בפשיטות וכו' ולא עם ההולכים בחכמות. ספר רבנו ז"ל משל ממלך שהלך לצוד חיות (נאוולאוי) ונסע לבוש כאיש פשוט, כדי שיהיה נקל להצחוק. ובאמצע פתאם ירד מטר גדול ממש מבול מים, וכל השרי מלוכה נתפזרו אחד לאחד וכו'. והמלך היה בסכנה גדולה, וחפש עד שמצא בית כפרי אחד. והיה שם איש כפרי, ולקח את המלך והלבישו, ונתן לו אכילה שלו גריץ [מרק גריסים] וכו', והסיק את התנור, והניחו לישן על הפיעקליק [סמוך לתנור] וכו'. וכל כך היה ערב ומתוק להמלך, שמעולם לא טעם טעם ערב כזה, כי היה עיף ויגע וכו'. והשרי מלוכה חפשו את המלך עד שבאו לשם, וראו שהוא ישן. ורצו שיחזר המלך לביתו עמהם. ואמר להם, כיון שאתם לא הצלתם אותי וכל אחד נתפזר להציל את עצמו, וזה הציל אותי, ופה טעמתי טעם מתוק כזה, על כן הוא יביא אותי בעגלה שלו ובאלו המלבושים, והוא ישב אותי על כסא המלוכה. וסים על זה רבנו ז"ל כאשר מובא שבעקבות משיחא יהיה מבול – מען וועט שיסען מיט אפיקורסות – [יירו עם אפיקורסות] לא של מים, רק של מחשבות זרות. ויכסו כל ההרים הגבוהים, ואפלו בארץ ישראל שלא היה מבול, רק מחמת שהלך בכח נתזו שם המים, דאס הייסט עס וועט אריין שפריצען אפלו אין די כשר'ה הערצער [הינו שיתיז גם בתוך הלבבות הכשרים]. ועם חכמות לא יוכלו לתן עצה, וכל שרי המלוכה נתפזרו וכל המלוכה לא יתחזק על עמדו, וועט זיך ניט דער האלטין נאר [לא יחזיקו מעמד רק] פשוטי ישראל שאומרים תהלים בפשיטות וכו'. על כן שכשיבוא משיח הם יתנו הכתר מלוכה בראשו.

* * * *

משל מווערדא, שספר רבנו ז"ל שאיש אחד נסע עם בעל עגלה (לבערלין או שאר עירות הגדולות), והאיש הלך לעשות צרכיו, ונשאר הבעל עגלה ששמו יוואן (המגשם בלי הרגש) עם העגלה באמצע השוק. והלך אליו איש חיל [שוטר] ושאלו מדוע עומד שם, ואמר לו ווערדא [מי כאן]. והוא חושב ששואלו את שמו ואומר לו יוואן, והוא מכה אותו ואומר ווערדא, והוא צועק יוואן, והוא מכה אותו וצועק ווערדא עד שלקחו עם העגלה לאיזה רחוב מן הצד. וכשבא האיש חפשו עד שמצאו, ואומר לו יוואן וכו', הוא עונה לו בלחש ובפחד אל תאמר יוואן אלא ווערדא, וכיון שיצא מהעיר הוא אומר לו עכשו אתה יכול לקרא אותי יוואן. שם נקרא ווערדא ושם נקרא יוואן. וסים רבנו ז"ל בא מיר איז ווערדא [אצלי הוא ווערדא] כלומר "מי הוא" שיודע פחיתותו וגם נזדכך הגוף (היוואן) ונקרא בבחינת מי ומה ווערדא אין מען גייט ארויס פין מיר איז ווידער יוואן [וכשיוצאים ממני חוזר להיות יוואן]. החמר הוא חמר.

* * * *

מעשה ממרור שספר רבנו ז"ל. שפעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד נדוד, ולמד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי (כיון שהלשון הוא אחד), והיהודים רחמנים וירחמו עליו. וכיון שבא סמוך לפסח למדו איך שיתנהג (שיקרא אותו בעל הבית לבית על הסדר) בכל הסדר, שעושין קדוש, ורוחצים ידים, רק שכח לאמר לו שאוכלים מרור. וכיון שבא להסדר רעב מכל היום, ומצפה שיאכל הדברים טובים שאמר לו היהודי, אבל נותנים לו חתיכת כרפס במי מלח, ושאר הדברים הנוהגים בסדר, ואומרים ההגדה. וכבר הוא בעינים צופיות להאכילה, והוא שמח כבר שאוכלים כבר המצה. פתאם נותנים לו מרור, ונעשה לו מר בפיו, והוא חשב שזהו הסעדה שרק זה יאכלו. ברח תכף במרירות ורעבון, וחשב אל עצמו יהודים ארורים, אחר כל הצערמניא [טקס] נותנים זה לאכל. ובא לבית המדרש וישן, ואחר כך בא היהודי בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתיה, ושאלו איך היה לך הסדר, ספר לו בכעס. אמר לו הוי גרמני שוטה, אם היית מחכה עוד מעט, היית אוכל כל טוב כמוני. כן הוא בענין רבנו (ועבודת ה') שאחר כל היגיעות והטרחות עד שבאים (ונתקרבים לרבנו או לעבודת ה' לזכך הגוף) נותנים מעט מרור מרירות, כי זכוך הגוף בא במרירות, אבל האיש חושב שתמיד יהיה רק המרירות, אך זהו הכל רק המרירות וכו' על כן בורח תכף. אבל כיון שמחכה מעט וסובל זה המרירות מעט מזכוך הגוף, אז מרגיש אחר כך כל מיני חיות ותענוג (ואלו המשלים יכולים ללמד מהם עצות לכל עניני עבודת ה'). כן הוא בענין זה של עבודת השם, שמקדם עובר המרירות של זכוך הגוף, אבל אחר כך מרגישים החיות וכו'.

* * * *

מעשה שספר מהאוצר שתחת הגשר. שפעם אחת חלם לאיש אחד מאיזה עיר שבוינה תחת הגשר יש שם אוצר, על כן נסע לשם ועומד אצל הגשר ומחפש עצות איך לעשות, כי ביום אינו יכול מחמת האנשים, ועבר שם איש חיל ואמר לו מה אתה עומד וחושב. חשב בדעתו שטוב שיאמר לו כדי שהוא יסיעו ויתחלקו, ספר לו כל הענין. ענה ואמר לו איי יהודי נאר קוקט אויף א חלום, אלא מאי מיר האט זיך אויך גיחולמת אז דא אין דא בא דעם אין דעם (והזכיר העיר של האיש ושמו של האיש הזה) אין מאקזאן איז דא איין אוצר וועל איך פארין ציא יענום? ונסע האיש לביתו וחפר בהמקאזאן שלו ומצא האוצר. ואמר אחר כך איצט ווייס איך שוין "דער אוצר איז בא מיר, נאר וויסען פום דעם אוצר מוז מען פארין קיין ווין" [הוי יהודי שם לב לחלום אלא מאי גם אני חלמתי שבמקום פלוני אצל פלוני במחסן יש אוצר, האסע לשם. ונסע האיש לביתו וחפר במחסן שלו ומצא האוצר. ואמר אחר כך, "עתה ידעתי: האוצר הוא אצלי אבל כדי לדעת מזה עלי לנסע עד וינה"]. כך בענין עבודת השם, שהאוצר הוא אצל כל אחד בעצמו, רק לידע מהאוצר מכרח לסע להצדיק.

* * * *

המשל מההינדיק [תרנגול הדו]. שפעם אחת בן המלך נפל לשגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, וצריך לישב ערם תחת השלחן ולגרר חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזר לו ולרפאותו מזה, והמלך היה בצער גדול מזה. עד שבא חכם אחד ואמר אני מקבל על עצמי לרפאותו, והפשיט גם כן את עצמו ערם וישב תחת השלחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך מי אתה ומה אתה עושה פה?, והשיב לו ומה אתה עושה פה?, אמר לו אני הינדיק, אמר לו אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם והשליכו להם כתנת, ואמר החכם ההינדיק להבן מלך אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתנת, יכולים להיות לבוש כתנת ואף על פי כן יהא הינדיק, ולבשו שניהם הכתנת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסים. ואמר לו גם כן כנ"ל, אתה חושב שעם מכנסים לא יכולים להיות הינדיק וכו' עד שלבשו המכנסים וכן עם שאר הבגדים. ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשלחן ואמר לו, אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אוז מען שוין קיין הינדיק ניט, מען קען עסין און אויך זיין הינדיק [כבר לא נקראים הינדיק, אפשר לאכל ולהמשיך להיות הינדיק] ואכלו. ואחר כך אמר לו אתה חושב שהינדיק מכרח להיות דוקא תחת השלחן, יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השלחן. וכן התנהג עמו עד שרפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים (אמר המעתיק: יכולים לומר שהאדם רוצה להתקרב לעבודת השם הלא הוא הינדיק מלבש בחמריות וכו'. ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם עד שנכנסים לגמרי. וכן בהתקרבות אנשים על דרך זה. ודי לחכימא).

* * * *

המשל מהתבואה. שפעם אחת אמר המלך לאהובו השני למלך באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו, שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכל מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משגעים. וכל העולם יהיה משגע, אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כלם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשגעים. על כן בודאי נצטרך גם כן לאכל מהתבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משגע.

המשל ממלך שרץ אחר צבי ולא יכל להשיגו, והעמידו את עצמם השרי מלוכה ואמרו אדוננו המלך נחזר וכו', ענה המלך ואמר אני את הצבי מכרח לצוד ומי שרוצה לחזר יחזר וכו'.

* * * *

עוד מעשה שספר רבנו ז"ל. שהיה מלך אחד והיה חוזה בכוכבים, וראה שאם לא יקצרו התבואה בשנה זו עד זה הזמן, יהא נתקלקל כל התבואה וכו' וכו', והזמן היה קצר. ונתיעץ לקח קוצרים ולתן להם כל התענוגים וכל צרכם כדי שיהיה להם הרחבת הדעת לעבד ביום ובלילה, ויספיקו לקצר קדם הזמן הנ"ל. והם אדרבא התענגו ושכחו, ועבר הזמן הנ"ל ולא קצרו התבואה. ונתקלקלה כל התבואה. ולא ידעו מה לעשות שהמלך יכעס אליהם. ואמר להם חכם אחד עצה, איך שהמלך אוהב איזה צפור, ובזה שיביאו לו זה הצפור, אז על ידי הנחת רוח והתענוג מזה יכפר על הכל. אבל קשה מאד להשיג הצפור, כי הוא באויר במקום גבוה ואין להם סלם, והזמן קצר. ונתן להם החכם עצה, כמו שהם כמה אנשים, אז יעמידו את עצמם אחד על חברו למעלה מעלה עד שיגיעו להצפור. אבל הם רבו זה עם זה כי כל אחד רצה שהוא יהיה למעלה וחברו תחתיו. ועל ידי מריבתם התרשלו והצפור פרח. ועל ידי זה נשאר להם הכעס מהמלך על התרשלותם מקצירת התבואה כנ"ל. (והענין הוא שהשם יתברך ברא האדם ונתן לו כל התענוגים והכל שיקצרו התבואה קדם שיקלקל בפגם הברית, ולעבד השם יתברך וכו' במחין נקיים. אבל הוא מתרשל על ידי התענוגים, עד שנכשל בהתבואה שכבר נתקלקל ונפגם המחין מעונות רחמנא לצלן. אבל עדין היה עצה על ידי הצפור שהוא הצדיק שבזה היה נתכפר הכל. אבל על ידי המחלקת והקנאה שכל אחד רוצה להיות למעלה, מזה מתרחקין ולא מתקשרין להצדיק וכו'. ודי לחכימא).

* * * *

נמצא במגלת סתרים זה המעשה, מענין ספר אלים. והוא ספר יקר מאד שחברו איש אלקים רבי יוסף קאנדיא ז"ל. בימיו נתקבצו חמש מאות תלמידים מפלגי תורה, והתחילו ללמד בספרי חקירה ובמורה נבוכים עד שנתפקרו וכפרו באלקים חיים ואמרו שהעולם וכו' ואין השגחת אלקים על העולם חס ושלום. ויבאו כל התלמידים הנ"ל להצדיק רבי יוסף קאנדיא ז"ל שגם הוא יסכים עמהם על הדבר הרע הזה. והצדיק הנ"ל כששמע הדבר הזה אחזתו פלצות. והתחילו להראות ראיות ולהתוכח עמו, ולא היה יכול להשיבם מדבר הזה. ויען ויאמר להם תנו לי איזה זמן ואשיב אתכם. ויתנו לו איזה זמן והלכו להם. והצדיק הנ"ל שלח אגרות לכל הרבנים הגדולים שיבאו אליו מהרה. ויבואו אליו. ויספר להם הדבר הנ"ל, ויתפללו כלם אל ה' ויצומו לילה ויום, וגם הצדיק הנ"ל נפל על פניו ארצה שלשה ימים ושלש לילות לחם לא אכל ומים לא שתה. אחר השלשה ימים ויקם מהרה מעל הארץ, ויאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ויקח עט סופר בידו ויכתב בלי מרגוע לא אכל ולא שתה לא למד ולא התפלל רק כתב בעט סופר, ויחבר את הספר הנ"ל הנקרא ספר אלים, ואחר כך כשבאו כל התלמידים ויקח את הספר הנ"ל ויתן בידם. ועם הספר הזה נצח אותם (כי שם יש כל החכמות וראו חכמתו ואף על פי כן מאמין כן נראה לי) ונעשו כלם צדיקים גמורים.

* * * *

המהרש"א ז"ל היה רב באיזה קהלה והיה יושב ולומד עם הישיבה שלו כל היום כלו. והיה אז רב דמדינה באותו האיקלים [אזור] שהיה המהרש"א ז"ל תחת ממשלה אותו הרב דמדינה, והיו מכרחים כל הרבנים של הקהלות ששיכים להרב דמדינה לבוא לפני הרב דמדינה לקבל פניו ולטל ממנו רשות, כנהוג בדורות שלפנינו. וכן היה, שבאו כל הרבנים כלם של כל הקהלות להרב דמדינה לקבל פניו. והרב המהרש"א ז"ל לא בא אליו רק היה יושב ולומד תמיד. ודן אותו הרב דמדינה לכף זכות ואמר, אולי מחמת שטרוד בגרסה על כן לא בא אל שלחן המלך. ונתישב הרב דמדינה ונסע אצלו אל המקום אשר היה חונה שם הרב הקדוש המהרש"א ז"ל, ובא אל העיר ויחרדו כל העיר לקראתו כנהוג, ובאו כלם לקבל פניו, והרב המהרש"א ז"ל לא אבה ללכת אליו. ודנו הרב דמדינה גם כן לכף זכות, ותלה גם זאת בבטול תורה שאינו רוצה לבטל מלמודו. ואמר הרב דמדינה אני אלך אליו, ועמד הרב דמדינה והלך אל בית הכנסת שהיה יושב שם המהרש"א ז"ל עם תלמידיו, ובא אל הבית הכנסת. והרב המהרש"א לא זז ממקומו ולא הפסיק מלמודו, ולא נתן לו שלום כלל. אף על פי כן דנו לכף זכות גם עכשו, ואמר אולי גם זה מחמת שאינו רוצה לפסק פומה מגרסה, בתוך כך בא בחור אחד יפה עינים לבית הכנסת, ומיד חרד המהרש"א לקראתו וקם מלפניו מלא קומתו וחלק לו כבוד, ודבר עמו הרבה מאד. אז קצף הרב דמדינה מאד על המהרש"א ז"ל וכעס עליו מאד ובזה אותו, ואמר, בתחלה כשלא באתם אלי למקומי דנתי אתכם לכף זכות. ותליתי בבטול תורה; אחר כך כשבאתי למקומכם ולא באתם אלי, דנתי אתכם גם כן לכף זכות, ותליתי גם כן בבטול תורה. אחר כך כשבאתי לבית הכנסת ולא נתתם לי שלום, דנתי גם כן לכף זכות, ותליתי גם כן בבטול תורה, שאין אתם רוצים להפסיק מן התורה כלל. עכשו אני רואה ששקר הוא, כי הלא את הבחור כבדתם ודברתם עמו הרבה באמצע הלמוד. וכעס עליו מאד. ואמר המרש"א לאות ולמופת שהבחור הזה בעוד שתי שעות יהרג, ולא רצה הרב להאמין ולקח את הבחור הנ"ל והלך עמו אחת הנה ואחת הנה, ודבר עמו הרבה הרבה לבל יניחנו להתעלם מן העין עד עבר השתי שעות להכחיש דברי המרש"א ז"ל. ויהי מדי עברם בעיר וחלף והלך אצלם איזה אדון, והיה מושך בקנה שרפה [רובה] לפי תמו לירות איזה עוף וכיוצא כדרכם, ויך את הבחור הנ"ל ונהרג אחר שתי שעות מיד כדברי המרש"א ז"ל, לא נפל דבר. ורץ הרב דמדינה הנ"ל ובא אל המהרש"א ז"ל ואמר לו המרש"א ז"ל שבסמוך יביאו הרוג לפה. בתוך כך שהיו מדברים נשמע מיד שהביאו איזה הרוג אל העיר. אז נתבהל הרב דמדינה הנ"ל, ושאל להמהרש"א מה זאת. אז ספר המרש"א וגלה לו כל הענין, היות שזה הבחור היה גלגול אחאב מלך ישראל ומחמת זה חלק לו כבוד כל כך. ומחמת שאחאב מלך ישראל נהרג היה מכרח זה הבחור להיות נהרג גם כן. ותכף שיצא לעולם זה הבחור אזי תכף נברא משחית אחד בשביל להרג את אותו הבחור הנ"ל והיה עומד במקום ההוא דהינו סמוך לעיר הזאת והיה מצפה עד שיגיע זמנו של זה הבחור הנ"ל שיהיה נהרג על ידו. ומחמת שאתם עכבתם אותו כנ"ל, עד שנהרג בכאן על ידי האדון הנ"ל, על ידי זה היו מכרחים לתן להמשחית הנ"ל איש אחר במקומו, וזה ההרוג שנהרג על ידו. על כן צריכים אתם לקבל תשובה, כי על ידכם נהרג זה ההרוג, כי אתם סבבתם זאת על ידי העכוב שעכבתם את הבחור פה כנ"ל. אז נפל הרב דמדינה לפני רגלי המרש"א ופיס אותו והתחנן לפניו שימחל לו. ובקש אותו שיתן לו תשובה. ואמר לו המרש"א, שתשובתך שתסלק מידך את כתר הרבנות ותהיה בעל עגלה. וקבל על עצמו כך, ונעשה בעל עגלה: ודבר אלהינו יקום לעולם.

* * * *

מעשה שני מהמרש"א ז"ל. באוסטרה מקום המרש"א ז"ל היה טמאה להגויים, כשהיו היהודים צריכים לילך עם נפטר דרך המקום הזה (כי לא היה להם דרך אחרת) אז היו מצלצלים וכו', וכל מי שהלך דרך שם המיר דתו רחמנא לצלן. וצוה המרש"א ז"ל, שכאשר יהיה נפטר מהעולם וישאו דרך שם, יניחו עליו חבור המהרש"א שעשה. ועשו כן. ושם התאספו כל הכומרים והתחילו לצלצל. והעמידו את מטתו, ויושב המהרש"א ז"ל את עצמו והתחיל לדפדף את הדפים, והתחילה הטמאה עם האנשים להבלע בארץ, ונבלעו כלם בארץ. ועד היום יש סימן מזה שנבלעה בארץ.

* * * *

מעשה שלישי מהמרש"א ז"ל. בעת שבנו בית הכנסת באוסטרה והיו צריכים כסף רב לבנותו, ועל כן עשו הנחת אבן הפנה בקהל רב. והכריזו למכר את הנחת אבן הפנה, עד שגביר אחד קנה את זה בשק מלא זהובים. ואחר כך כבד את המהרש"א ז"ל שהוא יניח את האבן. ואמר לו המהרש"א שיבקש ממנו איזה דבר בשביל זה ובקש שיהיה לו בן כהמרש"א, וענה לו המהרש"א שזה קשה מאד ושיבקש דבר אחר, והוא התעקש דוקא בזה הדבר. ואמר לו המהרש"א אם כן כשתהר אשתך תמות אתה, וכשתלד תמות היא גם כן. ואני אקבל את הילד ואגדלו אצלי. והסכימו על זה. וכן הוה, ונתגדל אצל המהרש"א ז"ל. והיה נסתר, שלא ראו אצלו שום גדלות. ולפני פטירת המהרש"א צוה שהוא ימלא מקומו, וכן הוה. והרב הזה לא יצא לשום לויה מחשובי העיר, והיה קשה בעיני הקהל והוכיחו אותו על זה. ואמר להמשמש כאשר יהיה לויה מראשי הקהל יקרא אותו, וכן הוה, ויצא הרב ונטה במפה על המטה, וראו כלם איך המלאכי חבלה חטפו את הנפטר מהמטה וכו'. ואמר להם אם כן הוא החשובים שלכם, איך אתם רוצים שאלך ללוותם. ומאז הכירו כלם גדלתו שהוא ראוי להיות במקום המהרש"א ז"ל.

* * * *

המעשה שספר רבנו ז"ל שבזמן הבעל שם טוב ז"ל היה מנגן (כלעזמר) אחד שהיה עור, והיה מנגן על החתנות וזה היתה פרנסתו, ואחר פטירתו נתודעו שלא היה עור כלל והיה לו עינים טובות, ורק כדי שלא יסתכל בנשים עשה עצמו כל ימי חייו כעור וכל העולם חשבוהו לעור. ועוד היה איש אחד גביר גדול, שהיה קמצן גדול שלא נתן אפלו פרוסת לחם לצדקה, והיה נבזה בעיני כלם בשביל זה, והיה אז אחד בעל צדקה גדול, שהיה מחזיק כל העניים באכילה ושתיה וכל מחסורם וכו'. והנה כאשר נפטר הגביר הנ"ל, שכלם בזו אותו מחמת קמצנותו. ולמחרתו כשהלכו העניים להבעל צדקה הנ"ל שיפרנסם וענה להם שעכשו אין לו מה לתן להם, שהכל מה שנתן להם כל הזמן, היה רק של זה הגביר הקמצן שמת; ולא רצה להנות מהכבוד שיתנו לו על נדיבות לבו, ושיהיה המצוה נקיה בלי פניות לכן היה נותן את הצדקות לאיש הזה שיחלקם, ואותו חשבו כלם לקמצן גדול. ועכשו שמת אין מי שיתן, ואז ידעו כלם גדלתו. ואמר הבעל שם טוב ז"ל, ששניהם המנגן העור הנ"ל והגביר הקמצן הזה שניהם הם במדרגה אחת. וזכו למה שזכו, אשרי להם.

המעשה שספר רבנו ז"ל מהטענדע ורענדע (מלבוש של כמר). שפעם אחת היה רב אחד שהלך לקבץ נדבות (עבור פדיון שבויים או הכנסת כלה יתומה), והיה צריך איזה מאות אדמים ובא לגביר אחד ותבעו. ואמר לו הגביר כאשר יש אצלו (טענדא ורענדא) מלבוש של כמר שאם ילבש אותה, וילך כל הרחובות של העיר לבוש כך, אז יתן לו כל הכסף הנצרך לו לצדקה הנ"ל. והסכים על זה ועשה כך. ולקח ממנו הכסף הנצרך להצדקה. ואחר כך בקש ממנו שיתן לו במתנה (הטענדא ורענדא) המלבוש הנ"ל ונתן לו. וקדם פטירת הרב הניח צואה שמזה המלבוש (הטענדא ורענדא) יעשו לו התכריכין. וכן עשו לו, ונשאר חתיכה קטנה מהרגל שלא הספיק המלבוש הזה, ועשו החתיכה מדבר אחר. ולאחר הרבה שנים היה סבה שהכריחו לפנות את קברו, ומצאו שכל הגוף היה שלם ולא שלטה בו רמה, מלבד החתיכה קטנה של הרגל שלא היה מלבש מהטענדע ורענדא. (המעשה הזה ספר אחד מאנשי שלומנו מורנו הרב ר' פינחס קיבליצער בשם רבנו ז"ל. ואמר ר' אברהם ז"ל אף על פי שלא שמע זאת מאביו הרב ר' נחמן מטולשין ז"ל אך כיון שר' פינחס ז"ל ספר זאת, זה אמת).

* * * *