ז.

מַה שֶּׁהִגְבִּיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיּוּכַל לְהָבִין, הוּא מִצְוָה גְּדוֹלָה לְחַדֵּד הַשֵּׂכֶל, לְהָבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. אֲבָל יֵשׁ קֻשְׁיוֹת שֶׁאֵינוֹ בְּאֶפְשָׁרִי לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא כָּזוֹ, רַק לֶעָתִיד לָבוֹא יִתְגַּלֶּה הַתֵּרוּץ, וְאָסוּר לְאָדָם לְעַיֵּן בָּהֶם; וְכָל מִי שֶׁסּוֹמֵךְ עַל שִׂכְלוֹ וּמְעַיֵּן וְחוֹקֵר בָּהֶם - עַל זֶה נֶאֱמַר: “כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן”, כִּי עַל קֻשְׁיָא כָּזוֹ אָסוּר לִסְמֹךְ עַל שִׂכְלוֹ, רַק לְהַעֲמִיד עַל אֱמוּנָה. וַאֲפִלּוּ אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה, לִפְעָמִים נִסְתְּמוּ שְׁבִילֵי הַשֵּׂכֶל, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב עַל אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁבְּלִבּוֹ, וְהַתִּקּוּן לָזֶה: לִמּוּד הַפּוֹסְקִים (עַיֵּן ‘תַּלְמוּד תּוֹרָה’ אוֹת מ”ח); וְכָל זְמַן שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְתַקֵּן וְלִפְתֹּחַ שִׂכְלוֹ לְהָבִין הַתֵּרוּץ - צָרִיךְ לִסְמֹךְ רַק עַל אֱמוּנָה גַּם בְּקֻשְׁיוֹת אֵלּוּ. כִּי הָעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה: (תורה ס”ב אות ב’)