טז.

כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה’: שֶׁלֹּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, הֵן בְּעֵסֶק הַפַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה’ לֹא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה לְבַד. כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת ה’ נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזֹאת; אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשֹׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם - לֹא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל. גַּם שֶׁלֹּא יִדְחֶה עַצְמוֹ מִיּוֹם לְיוֹם לֵאמֹר: מָחָר אַתְחִיל, מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכֹחַ כָּרָאוּי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה; כִּי אֵין לוֹ לְהָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי. “הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ”, ‘הַיּוֹם’ דַּיְקָא: (תורה רע”ב)