לא.

כְּשֶׁאֵין הָאָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, וְרוֹדֵף אֲחַר תַּאֲווֹת וּמוֹתָרוֹת, לֶאֱסֹף מָמוֹן, וּמְבַלֶּה יָמָיו לְהַשְׁאִיר יְרֻשָּׁה לְבָנָיו, זֶה הַמָּמוֹן שֶׁמַּשְׁאִיר לְבָנָיו, הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁמְּלַכְלֵךְ עַצְמוֹ בְּטִנּוּף - וְלוֹקֵחַ טִנּוּף וּמְכַסֶּה עַל הַטִּנּוּף, (כַּמְבֹאָר בִּפְנִים, עַיֵּן שָׁם). וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁאִיר זְכוּתוֹ לְבָנָיו, גַּם זֶה אֵינוֹ תַּכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, וְהַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים אֵין בּוֹחֲרִים בָּזֶה כְּלָל, רַק לְמַלְּאוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ: (ח”ב תורה ל”ז)