ב.

צָרִיךְ לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בֶּאֱמֶת גָּדוֹל, עַד שֶׁיְּעוֹרֵר אֶת לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר בַּחֲמִימוּת שֶׁבַּלֵּב דִּבְרֵי אֱמֶת שֶׁבַּלֵּב בְּהִתְעוֹרְרוּת בִּתְשׁוּבָה, עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּחִיתוּתוֹ וּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא, עַד שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ מְאֹד מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ; כִּי עַד עַכְשָׁו הִשְׁלִיךְ חַטֹּאתָיו אַחַר כְּתֵפָיו וְלֹא עִיֵּן בָּהֶם, וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיּוֹדֵעַ אוֹתָם, אֲזַי נִכְנַס בּוֹ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה עַל גֹּדֶל פְּשָׁעָיו כְּנֶגֶד רַב וְשַׁלִּיט, עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עַלְמִין. וּבַתְּחִלָּה הַבּוּשָׁה הַזֹּאת עֲדַיִן אֵינָהּ בְּפֹעַל עַל פָּנָיו, כִּי חַטֹּאתָיו מְטַמְטְמִין שִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ עַל יְדֵי רוּחַ שְׁטוּת שֶׁבְּקִרְבּוֹ, עַל כֵּן קֹדֶם שֶׁזּוֹכֶה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה אֵין לוֹ דַּעַת כָּל כָּךְ לְהַכִּיר בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כָּל כָּךְ, עַד שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ כָּרָאוּי לוֹ לְהִתְבַּיֵּשׁ לְפִי עֹצֶם פְּשָׁעָיו וּלְפִי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁפָּשַׁע כְּנֶגְדּוֹ. אֲבָל אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, וּמֵסִיר מִמֶּנּוּ הַטִּפְּשׁוּת, וְנִתּוֹסֵף בּוֹ שִׂכְלוֹ - אֲזַי הוּא מִתְבַּיֵּשׁ בְּיוֹתֵר, וְנִתְגַּלֶּה הַבּוּשָׁה עַל פָּנָיו. וְזֹאת הַבּוּשָׁה הִיא בְּחִינַת אוֹר הַתְּפִלִּין, שֶׁהֵם סִימָן עַל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְהִיא בְּחִינַת קֵרוּן אוֹר הַפָּנִים. וְעַל יְדֵי הַבּוּשָׁה הַזֹּאת מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו, וּמְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּעֵץ הַחַיִּים (עַיֵּן ‘דִּבּוּר’ אוֹת ז’): (תורה ל”ח אות ה’ ו’)